בשעה טובה, פירסמה הוועדה להגברת התחרותיות במשק את מסקנות הביניים של עבודתה. יש לציין, כי בשונה מוועדת טרכטנברג, מדובר בוועדה שקמה זמן רב לפני תחילתה של מחאת האוהלים, ולכן יש לשער שמסקנותיה הן רציניות יותר, משמעותיות יותר, ואינן נוטות "לרצות את ההמון". אין ספק כי חלק נכבד מהצעותיה הן הגיוניות ומועילות. עם זאת, הן אינן מתייחסות כראוי לחלק הנכבד שיש לרגולציה ולחיוב בקבלת רשיונות בחנק התחרות החופשית ובתרומתם של אלה להיווצרותם של גרעיני השליטה במשק.
נפתח בציטוט מרכזי מהדוח: "רמת התחרותיות במשק הישראלי מושפעת מקיום מספר מצומצם של קבוצות עסקיות גדולות שמעורבות במספר רב של פעילויות שונות במשק, על כן נוצר חשש לפגיעה בתחרות בענפי משק שונים ובמשק בכלל. לפי הספרות הכלכלית, כאשר אותם שחקנים מתחרים במספר ענפים שונים במקביל, ישאף כל אחד מהם למקסם את הרווח על פני כל הענפים בהם הוא פועל ולא בראיה של ענף בודד. חשש זה מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בקבוצות עסקיות המשלבות בתוכן גוף פיננסי, כמו בנק או קרן פנסיה, שחשוף לכלל הענפים במשק ולפיכך מהווה מקור למידע עסקי הן על מתחרים והן על לקוחות וספקים של חברות הקבוצה העסקית.
"גופים פיננסיים אמונים על הקצאת משאבים שמרביתם שייכים לציבור, כאשר ההנחה היא כי בהינתן שוק חופשי ותחרותי, הקצאת המשאבים תהיה יעילה ברמת המשק. תאגידים ריאליים, מצידם, מעוניינים להבטיח, כל אחד לעצמו, זמינות משאבים גדולה ככל הניתן.
שילוב של תאגידים ריאליים ופיננסיים תחת אותה שליטה או החזקה, מעלה, בנוסף לפגיעה האפשרית בתחרות, גם חשש להקצאה לא יעילה של משאבים במשק כתוצאה מהאפשרות להיווצרות ניגודי עניינים בין הפעילות הריאלית לפיננסית" (ההדגשה - שלי).
כך לדוגמה, בעל השליטה "אורי", השולט בבנק "הכספת", ובבעלותו גם רשת המרכולים "לא ממש חינם". כיוון שהמחירים ברשת המרכולים גבוהים, ורווחיו של אורי מעסקי המרכולים גבוהים, מחליט "בני", יזם מתחרה, לפתוח מרכול משלו. אך לשם כך דרושה לו השקעה כספית ראשונית. בני מחליט לסור לבנק "הכספת" ולבקש הלוואה עסקית. אורי, אשר מבין כי באמצעות מתן הלוואה ייאלץ להתמודד עם תחרות בתחום המרכולים, מסרב לבקשת ההלוואה, וכך נותר המרכול "לא ממש חינם" בלא תחרות, חופשי להעלות את מחירי המוצרים שהוא מוכר. ברור שכל עוד מסרב בנק "הכספת" להעניק הלוואות ליזמים בתחום המרכולים, ייווצר חסם כניסה גבוה, שדרכו רק לגורמים בעלי הון עצמי משמעותי מתאפשרת הכניסה לשוק זה.
דוגמה פשוטה זו מציגה את הבעייתיות ואת ניגוד העניינים המונע מ"בני" לקבל את כספי ההלוואה ולייצר תחרות אשר תיטיב עם כלל הציבור. מצב זה הוא שהביא את אנשי הוועדה להמליץ על איסור החזקה של "גופים פיננסיים" (בנקים, לדוגמה) ו"תאגידים ריאליים" (למשל רשת מרכולים) בידי אותו גורם. אין ספק שהגבלה ברוח זו יכולה להיטיב עם המשק, ובדוגמה הפשוטה שהובאה, "אורי" ייאלץ לבחור בין אחזקותיו בבנק, ובין בעלותו ברשת המרכולים.
אלא שמגבלה כזו יוצרת תחושה של "הדבקת טלאי". שכן מדוע יש לשלול מ"אורי" את זכותו להחזיק בכמה עסקים מצליחים במקביל?
ההיגיון אומר שיש להיות מנגנון "חופשי" שישכנע את בנק "הכספת" כי כדאי לו לאשר את ההלוואה - כלומר, תחרות. אם הבנק יידע כי במקרה שיסרב לתת את ההלוואה, ישנם בנקים אחרים אשר יסכימו לתת אותה, הוא יגיע למסקנה שאי-מתן ההלוואה לא יציל את רשת המרכולים שלו מפני תחרות, בעוד שהוויתור על הלקוח הפוטנציאלי יפגע ברווחיות של עסקי הבנקאות שלו. אלא שהיגיון זה אינו עובד בפועל, עקב היעדר תחרות אצלנו בתחום הבנקאות.
בנקים אינם פוליסת ביטוח
תחום הבנקאות, או ליתר דיוק תחום האשראי, הינו המנוע שמאחורי שוק תחרותי. כדי לקיים שוק תחרותי כזה, חייבים לקום עסקים מתחרים, ואלה זקוקים לאשראי זמין. כדי שעסקים יוכלו לקבל אשראי, על המשק להתבסס על מערכת בנקאית חופשית ותחרותית. מכאן שאחד הגורמים העיקריים להיעדר התחרותיות הוא היעדר תחרות בתחום הבנקאות. אין הכוונה לתחרות על עמלת השורה, או על מספרם של פנקסי ההמחאות שכל לקוח זכאי לקבל בחינם, אלא לתחרות בין הבנקים כספקי אשראי לעסקים קטנים, שהם מנוע הצמיחה של המשק.
הסיבה להיעדר תחרות בין הבנקים היא רגולציה, רגולציה ושוב רגולציה. בניגוד לתחומים עסקיים רבים, הרי שבתחום הבנקאות נדרש אישור מיוחד על-מנת לפתוח בנק. וכיוון שמערכת הפיקוח הפיננסית מטעם המדינה קבעה מגבלות להתנהלות הבנקים, היא הפכה את עצמה בעיני הציבור לאחראית ליציבותם, למרות שהבנקים הינם גוף פרטי לחלוטין. הדבר משול לכך שהרגולטור חפר בור באמצע הכביש, ובמקום לסתום אותו - החליט לחסום את כל הרחוב.
בנק הינו מתווך בכסף. תפקידו הוא לקשר בין אלה שיש ברשותם כסף לבין גורמים הזקוקים לו למימוש מטרותיהם. כסף המופקד בבנק עובר לידיו והוא רשאי לעשות בו כרצונו. הוא מנצל אותו בעיקר להלוואה לגורמים אחרים, המוכנים לשלם לבנק ריבית עבור השימוש בו. ההפרש בין הריבית שהבנק מקבל תמורת ההלוואה לבין הריבית שהלקוח מקבל על הפיקדון שלו הוא פער התיווך שבו מצויים רווחי הבנק.
על פניו, מי שמפקיד כסף בבנק, נוטל את הסיכון שלווי הכסף מהבנק לא יצליחו להחזיר את הלוואתם, ולבנק לא יהיו המשאבים הדרושים לשלם את כל כספי הפקדונות של לקוחותיו. אם הללו יבקשו לקבל את כספם - הבנק לא יוכל לעמוד בדרישה זו ויפשוט את הרגל. המדינה, מתוך דאגה לאזרחים פן יאבדו את כספם, החליטה להתערב בשיקולי הבנקים על-מנת להקטין את הסיכון לפשיטת רגל. אמצעי אחד הוא הקביעה שעל הבנק לשמור חלק מן הפקדון של לקוחותיו בכספת (חלק זה נקרא גם יחס הרזרבה של הבנק). מגבלה זו מקטינה את גובה ההלוואות שיכול הבנק להעניק. על פני הדברים, מדובר בהחלטה הגיונית: כדי להגן על לקוחות הבנק ובעלי הפקדונות, המדינה תגביל את הבנקים ותפקח על כך שיתנהלו באחריות.
המדינה הופכת בעל כורחה לאחראית על התנהלות הבנקים
אלא שדווקא רגולציה זו יוצרת בעיה. כי המדינה המפקחת על הבנקים, והמורה להם כיצד להתנהג, הופכת, בעל כורחה, לאחראית על התנהלותם. בעוד שבעבר התוצאה של ניהול כושל של הבנק הייתה מוטלת על האזרחים שהפקידו בו את כספם, הרי כיום, במקרה שבנק קורס, המדינה נאלצת לקבל עליה אחריות שילוחית לקריסתו. היא נתפסת כאחראית להתנהלותו, להחלטותיו, וכמובן גם לתוצאות קריסתו.
מובן כי לכך יש השלכות מרחיקות לכת בהשפעתן:
- אחריותה של המדינה לקריסה של בנק מאלצת אותה לפצות את בעלי הפקדונות על כשלונה בשמירה. הדבר בא לידי ביטוי לאחרונה במעילה ב"בנק למסחר", כאשר המדינה פיצתה, מכספי משלם המסים, את בעלי הפקדונות בכ-600 מיליון שקל!
- תחושת האחריות של המדינה מכריחה אותה להטיל עוד ועוד מגבלות על הבנקים, על-מנת להבטיח שלא יקרסו.
- הבנקים, אשר מודעים לכך שהמדינה לא תיתן להם לפשוט רגל ותציל אותם במקרה של קריסה, מרשים לעצמם להתנהל בהפקרות ובחוסר זהירות. הדבר התבטא בצורה מובהקת במשבר הסאב-פריים בארה"ב.
- אחריותה של המדינה לניהולם התקין של הבנקים מאלצת אותה לבחון כל גורם המבקש לפתוח בנק ולהחליט אם לאשר את פתיחתו או לא. עמידה בתנאי האישור פוגעת בתחרות ומונעת מאנשי עסקים לפתוח בנקים ולהגדיל את התחרות, הן בתחום השירות לאזרח והן בתחום מתן האשראי.
מגדל הקלפים הזה מתחיל אומנם בדאגה כנה לכספו של האזרח, אך מסתיים ברגולציה כבדה הפוגעת בתחרות ובכלכלה, ומאלצת את המדינה להעמיק את התערבותה פעם אחר פעם, כדי לתקן את העוולות שגרמה התערבותה הקודמת. זהו בדיוק ההיגיון שעומד מאחורי המסקנות של דוח הריכוזיות: כיוון שהמדינה חסמה, באמצעות רגולציה, את התחרות בתחום הבנקאות, היא נאלצת להפעיל מגבלות נוספות, בניסיון לתקן את העיוות שיצרה אותה רגולציה.
אמנם הרגולציה בתחום הבנקאות קיימת כיום, ברמה זו או אחרת, בכלל המדינות המפותחות. עם זאת, גודלו הקטן של המשק המקומי, בצירוף המגבלות הקשיחות העומדות בפני המבקשים לפתוח בנק מתחרה, מהווים חסם משמעותי ומותירים את משק הבנקאות במצבו הנוכחי.
יש אומנם בנקים אצלנו הפושטים רגל, אך לאורך השנים השתרשה "תעודת הביטוח" הזו, המתבטאת באחריותה המלאה של המדינה על הבנקים, אשר נתפסים על כן כיום כמוסדות חסרי סיכון. כיוון שכך, התחרות ביניהם על הלקוחות מתמקדת אך ורק במחיר שהם גובים על ניהול החשבון, או בריבית שהם משלמים על פקדונות. האם שמעתם פרסומת של בנק כלשהו שבה הוא מתפאר באחריותו ובהתנהלותו השמרנית? ודאי שלא. הסיבה לכך היא שכל הבנקים הינם חסרי סיכון לחלוטין בעיני הציבור. בעבר, לעומת זאת, הבנקים במדינות מערביות היו עסקים פרטיים לחלוטין, שלא זכו לכל פיקוח מטעם המדינה, והיוו סיכון לבעלי פקדונות. אלה ידעו שקריסתו של הבנק שבו הם מחזיקים את הונם, יוביל לאובדן הכסף. עובדה זו גרמה לציבור לשקול ולהחזיק חלק מהכסף בבית, לחלק את כספם בין כמה בנקים (בדיוק כפי שכיום אני מחלקים את ההשקעות שלנו בין מגוון רחב של מניות), ולבדוק את התנהלותו של הבנק שבו הם התכוונו להפקיד את רכושם. אך כיום, אחזקת ההון הכספי באופן פרטי בבית הינה בעייתית נוכח מדיניות האינפלציה הממשלתית והיעדר תקן הזהב, הגורמים לכסף לאבד מערכו. וכך, אחזקת חסכונותינו בכספת ביתית (או אצל כל חברה אחרת המעניקה שירותי אחסון מאובטחים) תגרום לשחיקת כוח הקנייה שלו.
הקמת מוסדות פיננסיים אלטרנטיביים
לאור האימון שרוחש הציבור במערכת הבנקאות, וחוסר ההבנה שלו את הסיכונים שבהפקדת החסכונות בידי מוסד פיננסי אחד ויחיד, במקרה של היעדר גיבוי פיננסבי ממשלתי, הרי שמהלך של הסרת הרגולציה הממשלתית באחת עלול להיות בעייתי. לפיכך, על המעבר מבנקאות מבוטחת לבנקאות חופשית להתבצע בשלבים. ראשית כל, על המדינה לאפשר הקמה של מוסדות פיננסיים ללא פיקוח ותוך הפעלת רגולציה מינימלית, שבהם לא תהיה למדינה מחויבות לפצות את בעלי הפקדונות במקרה של פשיטת רגל.
בשלב זה, מוסדות אלה לא יזכו להיקרא בנקים, אלא מוסדות פיננסיים לניהול כסף, וזאת כדי למנוע מצד הציבור חוסר בהירות בנוגע להבדל שבין מוסדות המבוטחים על-ידי המדינה לבין מוסדות חופשיים. המטרה של מהלך זה היא הגברת התחרות בתחום הבנקאות - הן בתחום ניהול העו"ש, ובעיקר בתחום מתן אשראי. באמצעות מתן רשיון לניהול מוסד פיננסי בלתי מפוקח לכל דורש, ייפתח השוק לתחרות. הציבור יזכה לתחרות אגרסיבית יותר, ויוכל להחליט אם ברצונו להסתכן ולשים את כספו ב"בנק" לא מבוטח. בתמורה, ייאלצו המוסדות הללו להציע עמלות זולות יותר וריבית גבוהה יותר על חסכונות, כדי לשכנע את הציבור לבטוח בהם. הנחת העבודה היא שאילוצם של הבנקים לעמוד במגבלות וברגולציות הקיימות, מאלץ אותם להקצות משאבים רבים לשם כך, וההוצאות הללו מגולגלות לפתחו של הצרכן. התנהלות חופשית והיעדר חיוב לעמוד במגבלות הרשיון יאפשרו לבנק להוזיל את עלות המוצר ללקוח.
בנוסף, יש להטיל על המוסדות הפיננסיים הללו כמה מגבלות מינימליות על-מנת לאפשר ללקוח בחירה מושכלת. אחד הפרמטרים החשובים והברורים הקובע את מידת הסיכון שבבנק, הינו מדד "יחס הרזרבה" (אותו יחס הקובע מהו האחוז מתוך הפיקדון הבנק חייב להחזיק במזומן, בעוד שאת היתר הוא רשאי להלוות לצרכים אחרים). יחס רזרבה של 100 אחוז הוא בנק חסר סיכון, שכן הבנק שומר את כל כספי הפיקדון בכספת. סביר להניח שבנק כזה יעניק ריבית שלילית על הכסף, כלומר יגבה מן המפקיד "דמי שמירה" תמורת שירותי האבטחה שהוא מעניק לכסף. דוגמה נגדית היא יחס רזרבה נמוך של 5 אחוזים. במקרה זה, הבנק שומר רק 5 אחוזים מן הכסף המופקד אצלו, והוא רשאי להשתמש ביתרת הכסף כראות עיניו. כיוון שיחס רזרבה נמוך יותר גורר סיכון רב יותר לבעל הפיקדון, סביר שהבנק ייאלץ לשלם למפקיד ריבית גבוהה יותר כפיצוי על הסיכון שבו נתונים כספי הפיקדון. מצד שני, יכולת המינוף המשמעותית יותר של הבנק תאפשר לו להישאר רווחי למרות תשלומי הריבית.
פרמטר רלוונטי נוסף, שאמור להשפיע על החלטתו של המפקיד הינו יחס "הלימות ההון" של הבנק. פרמטר זה קובע את היקף ההלוואות שיכול הבנק לחלק, מתוך סך ההון העצמי שברשותו (בשונה מכספי הפקדונות, שאינם מוגדרים כהון עצמי של הבנק). לדוגמה, אם היחס הינו 10 אחוז, בנק הנותן הלוואה של 1000 שקל, חייב לשמור כעירבון 100 שקל מההון העצמי שלו. ככל שיחס זה הוא גבוה יותר, כך הבנק מגבה בצורה משמעותית יותר את הלוואותיו כנגד הפקדונות של הציבור. ביחס של 10 אחוז, יצליח הבנק לשרוד אם פחות מ-10 אחוז מההלוואות שהוא העניק לא ייפרעו, בעוד שאחוז גבוה יותר של הלוואות לא מוחזרות עלול להביאו לפשיטת רגל.
זוהי דוגמה לרגולציה מינימלית. המדינה מאפשרת לבנק לפעול בלא כל מגבלה, כאשר החובה היחידה החלה עליו היא להצהיר מהו יחס הרזרבה ומהו יחס הלימות ההון שלו. הדבר יאפשר כניסה לשוק של בנקים "בטוחים", שיצהירו על 100 אחוז רזרבה, לצד בנקים חלופיים אשר יצהירו על יחסים נמוכים יותר, אך יציעו ריבית גבוהה יותר על פקדונות. כך יוכלו בנקים עם 100 אחוז רזרבה להתחרות בבנקים הנוכחיים על ניהול חשבון עו"ש, בכך שיוכלו להציע עמלות נמוכות יותר ויהיו בטוחים לחלוטין. מצד שני, בנקים אחרים יוכלו להתחרות בתחום הפקדונות הלא מבוטחים (בדומה לשוק האג"ח).
לחייב את הבנקים לאפשר רכישת אג"ח ממשלתיות
רגולציה אחרונה שכדאי להטיל על הבנקים הללו נובעת אך ורק ממדיניות האינפלציה הממשלתית, המטילה "מס אינפלציה" על האזרחים וגורמת לכך שכספם יאבד מערכו. כך למשל אם לפני 10 שנים נעלתי 1000 ש"ח בכספת, היום הכסף הזה שווה הרבה פחות. הפתרון לבעיה זו, כמובן, טמון בהגבלת המונופול של המדינה בתחום הכסף, אשר מאפשר לה להדפיס שקלים בהתאם לצורך. אחת הדרכים לנסות ולהתגונן מפני אובדן ערך הכסף היא הצמדתו למדד המחירים לצרכן (אשר אמור לשקף את אובדן ערך הכסף). מעבר לבנקאות לא מבוטחת עלול ליצור בעיה: מצד אחד, אזרח שאינו סומך על התנהלות הבנקים מעוניין להפקיד את כספו בבנק השומר על יחס רזרבה של 100 אחוז, או לשמור את הונו בכספת פרטית. מצד שני, אם יחליט לשמור את כספו בכספת, שווי חסכונותיו יישחק, והופך את החוסך לנתון לחסדי המדינה, הקובעת במידה רבה את קצב אובדן ערכו של הכסף (אינפלציה). אחד הפתרונות לסוגיה זו, שנועד לאפשר לאזרח להחזיק את כספו בצורה בטוחה לחלוטין, מבלי שהכסף יאבד מערכו, היא לחייב את הבנקים לאפשר לכל אזרח לקנות אגרות חוב ממשלתיות (הבטוחות לחלוטין, לכאורה) צמודות למדד המחירים, ולאלץ את הבנקים לרכוש אותן בפועל (בשונה מהתחייבות לשלם את ערכן במועד הפירעון). בצורה זו, גם קריסה של הבנק לא תפגע בחסכונות אשר הופקדו באגרות חוב אלה, שכן אלו נמצאות בבעלות החוסך, ואינן מושפעות מפשיטת הרגל של הבנק.
מטרתה של הצעה זו היא להגדיל את התחרותיות בין הבנקים, שהם מנוע הצמיחה של המשק, לאור תפקידם כספקי אשראי. בנוסף, יצירת תחרות משמעותית בתחום זה תקטין את הצורך של המדינה להטיל מגבלות על בעלי השליטה בבנקים, ותקל על מתן אשראי לעסקים קטנים, לשם הגדלת התחרותיות בתחומים אחרים של המשק.
