געגועי היונים ביקום

לכתוב מחזה על-פי ספר שיש בו עלילה עם התחלה אמצע וסוף אולי קל יותר מהפיכת ספר של מאיר שלו למחזה. הספר יונה ונער הוא אוסף זיכרונות של ילד קיבוץ, של ישראלי שחווה את מלחמת השחרור כילד בקיבוץ, הספר הוא על הישוב של פעם, על אהבה וחיי משפחות. הספר נכתב על אהבה ליוני דואר - יצורים קסומים, סימליים. יונים, יצורי טבע טהורים, שתמיד חוזרות הביתה והווייתם היא געגוע. הגעגוע עוזר לבני אדם להשתמש ביונים כמעבירי דואר-אוויר ולכך שמשו יוני הדואר בתרבויות שונות מאז ימי קדם וגם במלחמת השחרור.

אווירה מלנכולית וכאובה אופפת את הביצוע של יונה ונער כמחזה. מנקודת מבטי האישית, כצופה ישראלי הכאב הוא המסר העיקרי הבוקע מן הסיפור ומעלילת המחזה המרפרף בנגיעות על אירועים, על רגשות בארץ ישראל ובמדינת ישראל הטרייה, שלא מזכירים שום דבר מישראל של היום. הכאב חונק את הגרון , כי גורלו של ה"תינוק" הגיבור - ילד-קיבוץ-מאומץ, ידוע מראש והיונים גיבורות הסיפור נוגעות ללב - כמעט שוברות את לבנו במהלך ההצגה.

אווירה של עולם היונים

כאשר נשמעים טקסטים שלמים מתוך הספר יונה ונער ברור לנו שהספר כתוב, בסגנונו של הסופר, מאיר שלו, היוצר משפטים כמו תכשיטים עשויים ממילים. אמן השפה אלוף התיאור, אשף הרגשות המובעים בכתב טוב לנו בספר ועדיין במחזה חסר את חוש ההומור בספרי מאיר שלו ולא מוצא ביטוי של ממש בטקסט של המחזה. הומור, היה עוזר לאזן בין הכאב האופף את הצופים לבין החיוך או הצחוק שתמיד מציל אותנו במצבים קשים.

כרגיל הופך יבגני אריה את הבמה לחלום, הפעם בבגדים של היונים, שחקנים שמתנועעים כיונים, הומים ומקרקרים כיונים, משמיעים את קולות הגרגור האופייני מלא החן. תנועות היונים על הבמה מוסיפים מימד של אופטימיות באווירה הכבדה של הסיפור המרומז.

יבבגני אריה הבמאי וסמיון פסטוך מעצב תפאורה ותלבושות העניקו להצגה את האווירה של עולם היונים, היצורים הדמיוניים שאהבת הבית שלהם שולטת במחזה לפי רוחו של מאיר שלו ודמיונו הבימתי של יבגני אריה.

השחקנים הנרי דויד ואפרת בן צור הם הנאהבים, מגדלי היונים, יחד עם עם אנסמבל גדול של שחקנים מגישים את התרבות של תיאטרון גשר, תיאטרון ייחודי.