עיתונאי ישראל התכנסו אתמול (יום א', 20.11.11) בסינמטק תל אביב תחת הכותרת "כנס חירום למען תקשורת חופשית", בעקבות מה שנתפס כאיומים מצד מחוקקים ובעלי הון על חופש העיתונות במדינה. אולם הסינמטק, שבו 377 כסאות, עלה על גדותיו בעיתונאים - עורכים, כתבים ואנשי הפקה בעבר ובהווה. בזה אחר זה עלו לבמה בכירי המקצוע ונשאו דברים על מה שמטריד אותם ועל מה שאמור להטריד לדעתם את כל אנשי התקשורת בישראל. מעניין לא פחות היה לשים לב לנושאים שהדוברים העדיפו שלא להזכיר.
ניר חפץ, עורך
מעריב, שנרכש לאחרונה על-ידי איל ההון
נוחי דנקנר, לא הזכיר את הסכנות לחופש העיתונות מהשתלטות איש עסקים בעל אינטרסים כלכליים רחבי היקף על כלי תקשורת מרכזי.
דן מרגלית, הפרשן הבכיר של "ישראל היום", שבבעלותו של איל ההון המקורב ל
נתניהו שלדון אדלסון, לא דיבר על איש עסקים המקים כלי תקשורת כדי לקדם דמות פוליטית או מאלץ כלי תקשורת אחר לפרסם התנצלות גורפת וחריפה במידה כזו ששניים מבכירי העיתונאים בו מגישים את התפטרותם.
לבד מעיתונאי "
גלובס" דרור פויר (ומשפט אחד שיצא מפי
רזי ברקאי), איש מהנואמים לא דיבר על פער המעמדות בתוך תעשיית העיתונות, בין "טאלנטים" המרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש ויותר ובין עיתונאים זוטרים המשתכרים מעט יותר משכר מינימום ואף פחות, ועל הנזק שפער זה גורם למקצוע. מחיאות הכפיים הסוערות לפויר (ולמשפט האחד של ברקאי) הוכיחו כי דווקא הנושא המודחק הזה הוא שמעסיק יותר מכל את רוב הקהל. גם מבחינה זו היה הכנס הדגמה חיה לאותו פער מעמדות.
לעצור את התיקון לחוק איסור לשון הרע
לצד ההומוגניות שאיפיינה את רוב הדוברים מבחינת מעמדם בתקשורת ואצל המעסיק, איפיינה אותם הפרישה הרחבה והמגוונת של כלי התקשורת שבהם הם מועסקים והאג'נדה שהם מייצגים. מ
חגי סגל, איש המחתרת היהודית בעברו וכיום פובליציסט מוביל ב"מקור ראשון" וב
ידיעות אחרונות, ועד לעורך
הארץ אלוף בן - נציג אחד לפחות מכל כלי התקשורת המרכזיים בישראל הופיע על הבמה בסינמטק.
לנוכח הגיוון הזה, דומה שהנושא היחיד שעליו יכלו להסכים מרביתם הוא הצורך לעצור את התיקון לחוק איסור לשון הרע שמובילים חברי-הכנסת
יריב לוין ו
מאיר שטרית, ולפיו יוכפלו פי שישה ומעלה הפיצויים על הוצאת דיבה בלי הוכחת נזק. הצעה זו, אמר חגי סגל, "תגרום לכך שגם פרסומי אמת יימנעו וייגנזו". לדבריו, מהצעת החוק הזו עתידים להיפגע כל כלי התקשורת, גם אלו המזוהים עם הימין, ולא רק אלה שמסומנים כמטרה על-ידי המחוקקים.
"החוק הזה לא מגן על האדם הפשוט", אמרה מגישת "עובדה"
אילנה דיין, "כי האדם הפשוט שנפגע בדרך כלל יכול גם להצביע על נזק. זה לא חוק שמגן על האדם הקטן, רבותי חברי-הכנסת, זה חוק שמגן על האדם הגדול, על איש הציבור, על השר, על המפכ"ל ועל הגנרל. הם בדרך כלל נעלבים נורא, אבל הם לא יכולים להצביע על נזק כי הם ממשיכים להתקדם". דיין הציעה למחוקקים שתומכים בהצעת החוק להוכיח לה שהיא טועה ולתקן את ההצעה כך שיהיה הסדר חקיקתי שונה לאישי ציבור מאשר לאזרחים פשוטים.
"יש לנו משימה", אמרה
אילה חסון, מגישת "יומן" בערוץ 1, "לא לאפשר לחוק לשון הרע הבריוני הזה לעבור. כי היום, למרות כל הרוחות הרעות והבעיות הכלכליות, תחקיר שלא מתפרסם בערוץ X יתפרסם בערוץ Y או בעיתון X או בעיתון Y, ותחקיר שלא ירשו לו להתפרסם בערוץ 1 יתפרסם בחסות השבת הקדושה ביום שישי ב'יומן', ואף אחד לא יעצור אותו. אבל אם יהיה חוק לשון הרע, כפי שהוא מתכוון כעת להיות, שום דבר לא יתפרסם יותר, רק תיאורים על מסדרונות אפופי אימה. זו תהיה העיתונות, שום תיקון, שום חשיפה אמיתית".
העדר סולדריות
נושא אחר שחרז את דברי הנואמים היה זה של סולידריות בין עיתונאים, או ליתר - המחסור בכזו, מחסור שלדברי
רביב דרוקר, "מוציא אותו מדעתו". דרוקר, עיתונאי בולט בערוץ 10 שחובות עתק למדינה מאיימים על קיומו, הזכיר "עיתונאים שקוראים לסגירתו של כלי תקשורת אחר" ודיבר על עיתונאים שאומרים לו שכאשר הם מגיעים לעבודה הם "מאפסנים את הדעות שלהם בארון" ו"עושים מה שאומרים להם" העורכים מחשש שיפוטרו. לדברי דרוקר, על אנשי התקשורת, בדיוק כפי שהם מעודדים אנשים בארגונים אחרים לצאת ולהתריע מפני שחיתות ובעיות, לעשות זאת בעצמם לגבי התחום שבו הם עובדים.
"אנחנו צריכים להגיד לאותם עורכים: 'אנחנו מוכנים לצאת החוצה ואנחנו מוכנים ולהתפטר ואנחנו מוכנים לקבל את המציאות, אבל אנחנו נחובק על-ידי הקהילה העיתונאית'", אמר דרוקר, מי שלפי פרסום בהארץ לשכת ראש הממשלה מנסה לסכל את העסקתו בערוץ 10. דרוקר הזכיר גם כי לאחרונה התפטרו שני עיתונאים בכירים (ראודור בנזימן ורות יובל) בשל עמידה על עקרונותיהם העיתונאיים, וטען כי הקהילה העיתונאית לא העניקה להם את התמיכה לה הם ראויים.
עיתונאי שהופקר בידי קהיליית העיתונאים עמד גם במרכז הדברים שנשא עיתונאי ידיעות אחרונות רונן ברגמן, שהוקדשו לעיתונאי הארץ
אורי בלאו, מי שעשוי לעמוד לדין על איסוף והחזקת מסמכים מסווגים בלא אישור. "אורי בלאו ביצע את תפקידו ברמה הכי גבוהה שאפשר", אמר ברגמן. "קיבל הדלפה ממקור, בדק את הנושא ופרסם. העביר לצנזורה, מה שפסלה לא פרסם, הכל לפי החוק. והתחילו אחריו מרדף וציד מכשפות".
"תלו את אורי בלאו על העץ הכי גבוה בכיכר למען יראו וייראו", אמר ברגמן, "בהתחלה ביקשו את כל החומר כולל המחשב הנייד שעליו המסמכים כדי לגרוס אותו. אחר כך דרשו ממנו את כל הארכיון שלו, כל מה שאסף ב-15 שנות עבודתו ייכנס למגרסות של השב"כ. אחרי שזה הפך לתקדים כבר שכחו את הנסיבות המיוחדות של מקרה בלאו ועכשיו אומרים 'נעשה את זה לכל אחד'. [...] אם זה קרה לאורי בלאו זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מאיתנו".
"מה שכרגע עושים לנו בתקשורת", אמר עוד דרוקר, "זה ששמים אותנו במצב הכי בעייתי. לא סוגרים אותנו, אבל משאירים את כולנו במין מצב של גסיסה, מחוברים בצינור הנשמה למכונת החייאה". לדבריו, "אחרי שפעם אחת מעבירים כלי תקשורת בזובור הזה בוועדות הכנסת, כשאתה חוזר אחר כך לכלי התקשורת שלך עם הבשורה הגדולה 'ניצחתי, נשארנו בחיים', אתה כבר קצת לא אותו בן אדם. אתה עברת משהו, וזה נכון גם לגבי הפוליטיקאים. פעם אחת הם עוברים את התענוג הזה של עיתונאים ומנהלים של כלי תקשורת שצריכים להתחנף ולהתרפס בפניהם, ואחרי זה כל מערכת היחסים היא כבר לא אותו הדבר".
רזי ברקאי, עיתונאי
גלי צה"ל ומיוזמי הכנס, אמר בפתחו כי זה היה צריך להתכנס מכבר. "היו צריכים לעשות אותו כשאיימו לסגור את החינוכית, עמדנו מהצד כי אמרנו 'זו רק החינוכית'. היינו צריכים להתכנס כשאיימו על
רשות השידור אבל אמרנו 'ברשות השידור הם פרזיטים', כשאיימו לנוון את גלי צה"ל וחלק מהנוכחים מחא כפיים על הכוונה. היינו צריכים להתכנס אחרי שידור ההתנצלות בערוץ 10, חוק הלשון והרע ועניין החובות. למה לא היינו שם? כי אנחנו קצת חארות. בחרנו במקצוע נרקסיסטי ומה שקורה לעמיתים שלנו לא ממש מזיז לנו".
היעדרה של סולידריות בא לידי ביטוי גם בין הנוכחים באולם הכנס עצמו. אולי בשל האופי העיתונאי שתיאר ברקאי, ואולי משום שאור הזרקורים המיס את החמאה על ראשם של חלק מן הדוברים. "לעתים אנחנו רואים שאחד מחברינו, אחת מחברותינו, עולה עם סיפור גדול, חשוב, ואנחנו לא מגבים את הסיפור", אמר דן מרגלית. "כאילו אם אנחנו נעשה פולו-אפ אז אנחנו מפסידים מזה משהו, כאילו כבודנו נפגע. כל אחד מאיתנו יודע מתי קולגה עשה סיפור גדול ואנחנו לא נתנו קרדיט ולא גיבינו אותו והרבה פעמים הלכנו לשלטונות וכמעט שאבנו מהם את ההכחשה!".
מרגלית אף התנדב לספק דוגמה וקרא לנוכחים לנהוג בעתיד כך שאם "רביב דרוקר בא עם סיפור גדול אז אנחנו, בהנחה שהסיפור נכון, הולכים וממשיכים את הסיפור ונותנים לו את הגיבוי המלא משום שזו הדרך שבה השלטון יבין שיש לו עסק לא עם אדם אחד אלא שיש לו עסק עם כולנו". אלא שלמחרת שידור התחקיר של דרוקר על חשדות לאי-סדרים בנסיעותיו לחו"ל של ראש הממשלה ורעייתו היה העיתון שבו עובד מרגלית, "ישראל היום", היחיד שלא פרסם ידיעת המשך. גם המשך הטיפול של העיתון בפרשה דמה יותר לזה ממנו הזהיר מרגלית.
נחום ברנע, בכיר עיתונאי ידיעות אחרונות, יצא בהפגנתיות מן האולם עת עלה מרגלית אל הבמה, וכמוהו עיתונאים נוספים מקבוצת ידיעות אחרונות. ואילו מרגלית עצמו, לאחר שדבריו נקטעו על-ידי קריאות ביניים בדבר הקשר בין אדלסון לנתניהו, הפטיר "יאללה, תודה" וירד בפתאומיות מהבמה בטרם סיים את דבריו.
קהל בוחרים פוטנציאלי
גם
יאיר לפיד, מגיש "אולפן שישי" ובעל הטור בידיעות אחרונות, נקטע על-ידי מגיב מהקהל. לפיד פתח את דבריו כשאמר כי חווה התארגנויות דומות לאלו מעברו השני של המתרס. "המבוגרים שבינינו זוכרים שכבר היו בישראל הפגנות וכנסים בדיוק כמו הכנס הזה והם היו נגד אבא שלי. כשהוא מונה למנכ"ל רשות השידור על-ידי ממשלת הליכוד, אני הייתי בן 16 ובכל זיכרונות הנעורים שלי יש צל שנבע מכינוסים כמו זה שבהם אנשים כמונו אמרו עליו דברים כמו שנאמרים כאן", אמר.
דבריו נקטעו על-ידי קריאות ביניים בנוסח "כל מה שאמרו עליו היה נכון", וכן "לך תקים את המפלגה וזהו". לפיד לא הגיב והמשיך להקריא את דבריו הכתובים מראש, אך תוכנם כאילו אישש את הקריאה: העיתונאי הפופולרי דיבר כמי שניצב מול קהל בוחרים פוטנציאלי ולא מול עמיתיו למקצוע. הוא ביקר את ההטיה השמאלית של התקשורת באופן ישיר יותר אף מחגי סגל, הדובר הימני המובהק היחיד בכינוס, הדגיש כי אינו רוצה להיות חלק מ"הברנז'ה השמאלנית של התקשורת" ש"גרמה וגורמת נזק למקצוע ויש לה מניה לא קטנה בסיבות שהביאו אותנו היום". את נאומו סיים לפיד במתקפה נחרצת נגד הממשלה הנוכחית.
גם עורך מעריב, ניר חפץ, שהתייחס לזגזוג בין עבודה כעיתונאי וכדוברו של ראש ממשלה כאל יתרון ("פריבילגיה להסתכל על מה שקורה עכשיו בפרספקטיבה קצת יותר שלמה, אולי אפילו יותר מאוזנת"), נקטע על-ידי קריאת ביניים, עת העיתונאית טלי ליפקין-שחק קראה לעברו כי "העניין הוא לא רק כמה פעמים מתקשרת
שרה נתניהו, אלא מה עושים אחרי שהיא מתקשרת". חפץ עשה ככל יכולתו להתעלם מן ההפרעה והמשיך לדבר בשבחה של התקשורת ("אחת החופשיות, המקצועיות והמוערכות ביותר בעולם כולו"), ולפגמים מהותיים בה, דוגמת חוסר איזון, חוסר פתחון פה לאוכלוסיות מסוימות וכמות נכבדה של אג'נדות אישיות.
דבריו של
אבי וייס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, נקטעו גם הם, כשמהקהל העירו בבוטות על מהלכים חקיקתיים המאיימים להשאיר את חברת החדשות שהוא עומד בראשה כחברת החדשות הטלוויזיונית המסחרית היחידה בישראל.
דרור פויר, כאמור, הקדיש את דבריו למצבם התעסוקתי הרעוע של מרבית העיתונאים העובדים בישראל, בתגובה זכה למחיאות כפיים סוערות ושריקות עידוד מהקהל. "הסכנה הגדולה היא לא הממשלה והיא לא חברי הכנסת, אלה באים והולכים", אמר פויר. "הסכנה הגדולה בפני העיתונות היא דווקא בתחום יחסי העבודה. הפגיעה הגדולה ביותר בעיתונאי ובעיתונות, ומכאן גם בדמוקרטיה ובאזרחים, נעשית גם, אולי בעיקר, על-ידי בעל הבית, בעל ההון, על-ידי מה שנקרא כוחות השוק. עיתונות חופשית היא לא רק תוצאה של השופטים הנכונים במקום הנכון, היא גם תוצאה של עיתונאי חזק, מוגן, מיוצג, לא מבוהל.
חופש הביטוי נפגע גם כי העיתונאי חלש, ממש לא כמו רוב הדוברים שהיו פה. רוב העיתונאים הם עובדים חלשים, בודדים, לא מאוגדים, לא מאורגנים. תעסוקתית אנחנו רחוקים רק סנטימטרים מעובדי הקבלן.
"כבר שנים ששכבה שלמה של עובדים הולכת ונשחקת מול עינינו", הוסיף פויר, שמתח ביקורת חריפה על אוזלת ידו של הארגון היציג המרכזי של העיתונאים בישראל, אגודת העיתונאים תל אביב, "מגיהים, עורכים, משכתבים, גרפיקאים, מפיקים, תחקירנים, פרילנסרים, כתבים, אנשים שעובדים קשה, מרוויחים חרא ומפוטרים כמו כלום. היום הם פה ומחר מי יודע? להם אין פריבילגיה להתפטר בשידור חי ואף אחד לא עשה עצומה בשבילם. אלה 95% מהעיתונאים, ואיתם אנחנו מדברים על חוק לשון הרע וחופש הביטוי? בוא נדבר איתם על ביטחון תעסוקתי. בוא ניתן להם גאווה מקצועית. העניין הוא סולידריות וקולגיאליות. סולידריות זה כוח, וזה הרבה יותר ממה שיש לנו היום. בעלי הבית שלנו דואגים יפה מאוד אחד לשני. עכשיו תורנו לדאוג אחד לשני".
בסיומו של הכנס נקראו הנוכחים לחתום על עצומה שנוסחה, כך על-פי מנחה הכנס
מוטי קירשנבאום, בזהירות מירבית כדי שתהיה מקובלת על מירב העיתונאים. נאמר גם כי כנס שני עומד בסימן התארגנות. איגוד מקצועי חדש שיתרגם את הקריאות לסולידריות הלכה למעשה, לא הוקם בעשרים בנובמבר בסינמטק תל אביב. אולי בכנס הבא.
רשימות קשורות:
-
משפצים את הבריקדות - שכר מינימום =
140 כתבות בחודש -
תלוש המשכורת שלי
-
טור פתיחה -
הרומנטיקה פסה, הצ'ק חזר
