כמנהגם אחת לשנה, ירדו עיתונאי ישראל לכנס השנתי שלהם באילת, כדי לעסוק בסוגיות מקצועיות ואחרות המטרידות אותם. המפליא הוא שבבעיית הבעיות של התקשורת, שעליה תיפול או תקום התקשורת הישראלית, לא עסקו כלל: רמת האמון ההולכת ופוחתת משנה לשנה של הציבור הכללי (ובעיקר הדתי והחרדי, אבל זו סוגיה בפני עצמה), כלפי אמצעי התיקשורת.
הפעם האחרונה שמארגני כנס אילת לתקשורת העזו לערוך סקר כזה, הייתה בשנת 2009, ותוצאותיו היו בלתי מחמיאות בעליל. המארגנים הבינו שאין טעם לערוך סקר נוסף, שרק יכרסם במעמדה השפל בלאוו הכי של התקשורת. למזלנו ישנם בישראל גורמים נוספים שמתעניינים בנושא, והם מציגים נתונים מדהימים לגבי מידת אי האמון שרוחש הציבור לתיקשורת.
ערוץ הכנסת ביצע סקר כזה ומצא כי 84% מהציבור הכללי אינו מגלה אמון כלפי התקשורת. מכון חיים הרצוג לתקשורת ולחברה באוניברסיטת תל אביב, שערך בניהולו של פרופ' כמיל פוקס סקר כזה, מצא שרק 34% מהציבור נותנים אמון במידה רבה/רבה מאוד בתקשורת ה'קלאסית' (טלוויזיה, רדיו, עיתונות). מימצאים זהים פחות או יותר עולים בסקרים נוספים שהתפרסמו בשנים האחרונות.
מימצאים אקוטיים אלה לגבי עתידה של העיתונות, לא נדונו בכנס אילת, על-אף חשיבותם באשר לעצם קיומה בעתיד, והיותם איום מדאיג על עצם יכולת הקיום של הדמוקרטיה הישראלית (שהרי אין בנמצא דמוקרטיה נטולת תקשורת).
'שידורי המהפכה'
בוודאי יש גורמים לא מעטים לכך, ובכלל זה התמקדותה של התקשורת, בעיקר המודפסת, בתחומי 'מדינת תל אביב' והזנחת הסיקור לגבי שאר חלקי הארץ; התנשאותה מעל לציבור צרכניה; התמקדותה בשלילי ובהרסני; התגייסותה לקידום אג'נדות מסיתות, פלגניות, מעוותות, מלבות מתחים; נטייתה לייצר פאניקה והיסטריה מלאכותיים; העדפתה לחולל חדשות (ראו למשל התגייסותם של 'שידורי המהפכה' ו'עיתוני המהפכה' לליבוי מחאת האוהלים) על פני דיווח חדשותי בלתי תלוי; היותה מאוהבת עד כלות בעצמה; הינתקותה מרצון ממורשתו ומאוויו של העם היושב בציון; התייחסותה למדינה במשקפיים של 'אנחנו מן האו"ם', ועוד.
מקורן של כל הרעות החולות האלה, בגורם בסיסי אחד: נטייתה המובהקת לשבור חזק שמאלה, לעבר השמאל הקיצוני, ולייצג את המיעוט השמאלני הצעקני, שמשקלו באוכלוסיה אחוזים בודדים. אין בכך כל פסול, במידה שניתן פתחון פה זהה גם לדעות אחרות. הבעיה היא במינון, כמובן אבל הוא אינו קיים. ימין ושמאל - רק שמאל ושמאל. אילו הוצבה קלפי ביום הבחירות במערכות הערוץ השני, הארץ, 'ידיעות' ואחרים – הממקמים עצמם בשמחה בעמדת אופוזיציה למדינה ולעיתים עד כדי הזדהות עם האוייב - היו מפלגות השמאל היותר קיצוני, זוכות בה לרוב מוחץ.
במלים אחרות: בציבור מעמיקה התחושה, שהם מספרים לך רק מה שהם רוצים שתדע, ומאידך-גיסא מתגייסים 'לאתרג' אישים ומוסדות שהם חפצים ביקרם. קחו למשל את ביהמ"ש העליון, שהפך לקודש הקדשים של דת המשפט הישראלית: מתי נתקלתם באחרונה בקמפיין תיקשורתי ראוי לשמו כנגד העובדה שזהו ביהמ"ש היחיד בעולם שבו כבודם משכפלים עצמם בשיטת חבר מביא חבר, והופכים עצמם לחונטה אוליגרכית אשכנזית-חילונית-שמאלנית-מתנשאת? או כנגד העובדה שכל המהלכים לבחירת שופטים במוסד הדורש שקיפות מכל אחד אחר, נעשו (עד לאחרונה) בחוסר שקיפות משווע?
מתי נתקלתם בציוץ תיקשורתי בנוסח אברמוביץ ("יונית, אוֹמַר זאת כך") כלפי העובדה הבלתי נתפסת, שזה המוסד היחיד בישראל שהאפליה עדתית /לאומית /דתית, עדיין מושלת בכיפתו? או בנושא דריסת עיקרון שיוויון ההזדמנויות המקודש וחסימת דרכם של מועמדים מוכשרים רק מפני ש"יש להם אג'נדה" אחרת? או בסוגיה הגרועה מכל: הפגיעה האנושה של העליון בעיקרון חלוקת הרשויות שבבסיס המשטר הדמוקרטי, בכך שהוא מינה עצמו מכוח תפיסת 'לשלטון בחרתנו' למחוקק-על שמרשה לעצמו לפסול חוקים של פרלמנט דמוקרטי?
משהו רקוב בממלכה
הקורא/המאזין/הצופה מתחיל להבין, ככל שהוא נחשף יותר לאתרי האינטרנט, שמשהו רקוב בממלכת התיקשורת. הצרכן מגלה יותר ויותר כי מי שאמור לספק לו חומר מאוזן, מפר את האיזון הזה ומניח בפניו תבשיל שמעלים מעיניו ידיעות ודעות אחרות שאינן עולות בקנה אחד עם האג'נדה השמאלנית של התיקשורת. דוגמאות? יש בשפע.
נתחיל ביקירת התיקשורת, נשיאת העליון
דורית ביניש. האם מישהו מצרכני התיקשורת הקלאסית, נחשף לתחקיר המזעזע של
יואב יצחק, לכל הדעות תחקירן רציני ואחראי, שפורסם בימים אלה באתר '
מחלקה ראשונה', תחת הכותרת: "כיצד משחיתה הנשיאה את מערכת המשפט: ביניש - עבריינית סדרתית", ושבכותרת המשנה שלה נאמר: "נשיאת העליון דורית ביניש פעלה לקידום אישים לכהונת שופט בית המשפט העליון חמישה מהם סייעו בחילוץ בעלה, עו"ד
יחזקאל ביניש, מהגשת כתב אישום נגדו; השישי דחה ערעור אזרחי שהוגש נגדו והיה עלול להביכו. במדינה מתוקנת הייתה ביניש נחקרת ומועמדת לדין". האם סוגיה זו, ועצם פירסומה, אינם מחייבים לפחות דיון ציבורי-תקשורתי נוקב? (לא ניכנס לפרטי התחקיר, שניתן
לעיין בו)
יכול שיטען הטוען, שאין התיקשורת רוצה ללעוס חומר לעוס. אבל כיצד עומדת טענה זו מול להיטותה של התיקשורת למחזר חומרים לעוסים אחרים, כמו למשל הידיעה של אמנון אברמוביץ בערוץ השני בעניין פניית
משה קצב ליועהמ"ש במה שהוגדר כניסיון לסחוט אותו – שהחלה לגלגל את כדור השלג של פרשת קצב? למה בעניין קצב כן ובאשר לביניש לא?
התרמה לקרן החדשה
באותה מידה לא גילתה התיקשורת הקלאסית לצרכניה, מימצא מדהים נוסף בקשר לנשיאת העליון, אשר דרסה במו רגליה, לכאורה, את הקוד האתי שהיא עצמה חיברה והפיצה, האוסר מעורבות שופטים בפעילות ארגונים פוליטיים ובהתרמת כספים. בתלונה שהגיש עו"ד אביעד ויסולי לשר המשפטים נטען כי בספטמבר 2007 אירחה כבוד הנשיאה ביניש בלשכתה בביהמ"ש את ראשי
הקרן החדשה לישראל וקרן פורד, לטקס חגיגי בו העניקה הקרן האמריקנית צ'ק בסך 20 מיליון ד' לקרן החדשה. בתלונה נטען שמכיוון שהקרן החדשה עוסקת בפעילות בעלת גוון פוליטי מובהק, והואיל ועל שופטים נאסר לעסוק בהתרמות כספים, ומשום שהנשיאה ביניש עצמה יושבת לעיתים בעתירות שמגישים ארגוני שמאל נתמכי הקרן – כי אז היה על ביניש לזרוק את האירוע מכל המדרגות של לשכתה.
מישהו הביא את עצם קיומו של המעמד התמוה עד כדי בלתי חוקי הזה, ואת סימני השאלה סביבו, לידיעת צרכני התיקשורת?
הצנזורה שמטילה התיקשורת על עצמה באה לידי ביטוי לא רק בסתימת פיות ובהסתרת חדשות, אלא גם בפרשנות עקומה של המציאות. רק השבוע, בטקס האזכרה לבן-גוריון בנחל צין, דיבר נשיא המדינה
שמעון פרס על תפיסתו של ב"ג בנושא הפרדת הרשויות: "בן-גוריון דגל בהפרדת רשויות: פוליטיקאים לא ישפטו - ושופטים לא יעסקו בפוליטיקה".
מה עשתה התיקשורת עם זה? הפכה את המידע הזה על פניו: "הדברים נאמרו על-רקע המתקפה החריפה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, על בכירים במערכת הפוליטית" (ynet, 04.12.11, 15:34). כל מי שקורא את הציטוט המקורי בדבר הפרדת הרשויות, יבין שהוא מבטא ביקורת כנגד מי ששובר את עיקרון הפרדת הרשויות – וכל מי שחי במדינה הזו יודע שביהמ"ש העליון הוא שדרס ברגל גסה את עיקרון הפרדת הרשויות, כשהפך עצמו למחוקק-על, ולאו-דווקא הפוליטיקאים שמעולם לא שלחו ידם במלאכת השיפוט. אבל ב-ynet הפכו את היוצרות, על-פי מיטב הלהטוטנות התקשורתית המעוותת את המציאות.
אז מה הפלא שאמון הציבור בתיקשורת הולך ומתמוסס עד כדי סיכון המשטר הדמוקרטי?
