במושב הכנסת הנוכחי עלתה שוב להצבעה הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות. עלתה, ונדחתה.
אם המחאה החברתית שסחפה את הארץ בחודשי הקיץ האחרונים לא הייתה סיבה טובה מספיק להצבעה בעד החוק, הרי שהממצאים אודות מימדי העוני והפערים החברתיים בישראל, שפורסמו לאחרונה על-ידי הביטוח הלאומי וארגון ה-
OECD, חייבים להיות סיבה טובה מספיק.
את דעתי בנושא מחויבותה של תנועת הליכוד למורשתם החברתית של ז'בוטינסקי ובגין, הבעתי בעבר. הליכוד מוכרח להיות חברתי יותר, וחומל יותר. אך הדברים אינם מתמצים בכך. אמרתי ואומר שוב: מקומו של הדיון בזכויות החברתיות, בחובתה המוסרית היסודית של המדינה כלפיי אזרחיה, איננו בין שורות האופוזיציה. מקומו של הדיון הזה הוא בליבה של הקואליציה, בליבה של מפלגת השלטון. מפלגת הליכוד, מבית מדרשה של חירות, ז'בוטינסקי ובגין, היא שצריכה להיות נושאת הדגל של המאבק החברתי הצודק הזה.
העקרונות האנושיים, המוסריים והיהודיים, של קדושת חיי האדם וחירותו, הם שבאו לידי ביטוי בחוק יסוד: זכויות חברתיות, כפי שיזם אותו לראשונה ח"כ לשעבר
חיים אורון. אותם עקרונות מוסריים ויהודיים, הם שבאו לידי ביטוי גם בחמשת הממ"ים של ז'בוטינסקי, (מרפא, מזון, מדור, מורה, מלבוש), המהווים לשיטתו את חובתה הבסיסית של המדינה כלפי אזרחיה. כך, טען ז'בוטינסקי, הזכויות החברתיות, הן חלק מהיותו של האדם אדם. וכלשונו: "לאדם יש הזכות ללחם, בגדים, גג וכיוצא באלו, פשוט משום שהוא אדם".
אי-אפשר להמתין עוד לחוקה
אמת, הממשלות בראשות הליכוד דחו פעם אחר פעם את הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות, בטענה שיש להמתין לכינון חוקה לישראל. ואולם, נדמה לי שאי-אפשר עוד להמתין לחוקה. תמכתי בחוק בקריאה טרומית, מפני שבישראל של 2011, חוק יסוד: זכויות חברתיות איננו עוד בגדר דקלרציה בלבד. רק לאחרונה חשף בפנינו הביטוח הלאומי את הנתון הכואב, לפיו שניים מכל מאה ישראלים סובלים מרעב חמור. את הנתון הכואב, לפיו הכנסתן של אחת מכל
חמש משפחות,היא מתחת לקו העוני. כך, נחשפנו לאותה ישראל, שהיא, כלשון הדוח: "שיאנית המערב באי שוויון ובעוני". שבה, "יש חצר אחורית של אנשים שלא מסוגלים לממן את הוצאות המחיה המינימליות". לדברים דומים וקשים, נחשפנו גם בדוח האחרון של ה- OECD. אותו הדוח המונה את ישראל בין ארבע המדינות המערביות עם פערי השכר הגדולים ביותר. אותו הדוח המראה כיצד בעשרים שנה, צעדנו, בעקביות ובשיטתיות, בעקבותיה של ארה"ב, המדורגת ראשונה במידת אי השוויון החברתי. ואמנם, במציאות שבה
העשירים מתעשרים, והעניים נהיים עניים יותר, במציאות שבה העושר מחלחל (באופן פלאי) מעלה, ולא מטה, במציאות ישראלית המאבדת את עצמה לאמריקניזציה, שבה המנצחים- לוקחים הכול, במציאות כזאת, מה הפלא, שארה"ב וישראל עומדות יחד, כתף אל כתף, במידת חוסר השוויון בחברה?
נתוני העוני - סכנה לחוסן החברה
נתוני העוני והפערים החברתיים בישראל, (הנערמים לפתחינו כבר שנים), מהווים סכנה ממשית לחוסנה של החברה בישראל ואיום על עתידה. שכן, כיצד יכולה החברה הישראלית להתמודד עם האתגרים הלאומיים, הביטחוניים והאזרחיים הכבירים המונחים על כתפיה, כשאלה רעועות וחלשות כל כך? לא לכך ייחלו ז'בוטינסקי ובן-גוריון. זהו אינו חלק מחזונם של נביאי ישראל.
ראש הממשלה נדרש היום לגבש מתווה מידי, תוכנית חירום, לצמצום אופרטיבי של הפערים בישראל ולמתן מענה למצוקות העוני החמורות. על המתווה הזה, להכיל יעדים מדידים וניתנים לפקוח, פרלמנטארי וציבורי. האחריות לבעיית העוני בישראל, ובכללו בעיית הביטחון התזונתי, כמו גם לנושא הפערים בחברה, מונחת על כתפי הממשלה והכנסת.
חוק יסוד: זכויות חברתיות, אומנם עתיד לשמש כפרק בחוקה הישראלית, אך הוא איננו הצהרה בלבד. חוק יסוד זכויות חברתיות הוא מצפן, לחברה שאיבדה את הדרך החברתית מזמן. הוא מדריך, לחברה המעוניינת בתיקון עצמי וחברתי. הוא חזון, שעל ברכיו התחנכנו.
העיקרון המוסרי העומד בבסיס החוק הזה, הוא הבסיס לקיומנו כעם וכחברה. הוא שעמד ביסודם של מגלת העצמאות, הוא שעמד מאוחר יותר, בבסיס משנתו של מנחם בגין, ששאף
לבנות את השקפת-החיים העברית, "על שני היסודות המוצקים: חירות היחיד ותיקון החברה".
השעה דוחקת בנו להעמיד את אותו החזון, היהודי והדמוקרטי, לתיקון החברה ולתיקון חירות היחיד. תיקון שיכול וראוי שיצא מבית המחוקקים.
