אני מוכן להבטיח לכם שימצאו את מי שהדליף את מספר האסיר של
משה קצב. זה יקרה שתי דקות אחרי שיגלו מי הדליף את תמונתו של
מרגלית צנעני במעצר ודקה אחרי שיגלו מי הדליף את סיכום החקירה בפרשת ליברמן. אה, אתם אומרים ששני אלו לא יקרו? טוב, מה לעשות, לפחות ניסינו.
כעיתונאי, אני צריך לברך על הדלפות. יש להן לעיתים לא רק ערך חדשותי, אלא גם ערך ציבורי. הן משמשות כלי חשוב להסתרת עיוותים ועוולות, ולעיתים גם פשעים ועבירות, שיש מי שרוצה להסתיר. אך לפני שאני עיתונאי, אני מקווה שאני בן-אדם ואזרח שומר חוק. ובתור שכזה, אני מוקיע הדלפות שכל מטרתן היא להשפיל ולבזות, וגרוע מכך - ליצור דעת קהל עוינת.
הבעיה החמורה באמת עם ההדלפות בשנים האחרונות היא, שהן באות מלב-ליבה של מערכת שמירת החוק. מישהו הרי הודיע לצלמים שעומדים לעצור את
דודו טופז, והם באו וצילמו אותו אזוק בתוך ביתו. היו כאן בבת אחת שתי עבירות על חוק הגנת הפרטיות: הוא אוסר לחלוטין על צילום אדם ברשות היחיד, ואוסר על צילומו ברשות הרבים בצורה העלולה לבזותו. התנהגות דומה ראינו בעת מעצרו של ראש עיריית בת ים,
שלומי לחיאני.
ההדלפות לעיתים בוטות עוד יותר ומחייבות שיתוף פעולה של קצינים בכירים, המצפצפים הן על החוק והן על התקנות המחייבות אותן. קחו לדוגמה את התמונה של
ג'קי מצא, מקבל מגבת בבית המעצר. ולהשלמת התמונה, תרתי משמע: צילומה של מרגלית צנעני בבית המעצר. בשני המקרים הללו, לא הייתה שום אפשרות שבעולם לצלם את התמונות הללו - האסורות על-פי תקנות שירות בתי הסוהר - בלא שיתוף פעולה משמעותי של מי שהכניסו את הצלמים לתוך בית המעצר.
מי סיפר על מה ייחקר אולמרט?
אהוד אולמרט סיפר בעדותו, כיצד פרטים מחקירתו - שהיו ידועים אך ורק לבכירי המשטרה - הגיעו לתקשורת שעות אחדות לאחר שהובטחה לו סודיות מוחלטת. הסיפור הבולט ביותר היה, כיצד הבטיח לו
יוחנן דנינו - אז ראש אגף החקירות וכיום המפכ"ל - שהחוקרים יגיעו למחרת לבית ראש הממשלה ברכב אזרחי ובלא שיזוהו. אבל כמה שעות לפני החקירה, בישר
ידיעות אחרונות בכותרתו הראשית על מה ייחקר אולמרט - ואז אמר דנינו: עכשיו, כשכולם יודעים, החוקרים יכולים לבוא במדים וברכב משטרתי. כך היה, ומובן שהצלמים היו במקום הנכון ובזמן הנכון.
במסיבת העיתונאים הידועה לשמצה שלו בקריית מלאכי, הציג קצב דיסק ובו לטענתו חומרי החקירה בעניינו. הוא האשים את המשטרה והפרקליטות בהדלפה, אך כפי שציין בית המשפט העליון - תלונתו כלל לא נבדקה. בלי שום קשר לפשעיו החמורים של קצב, ברור לחלוטין שהתנהגות רשויות החקירה מול התקשורת באותה פרשה הייתה חציה של כל הקווים האדומים. ולא אני אומר את זה; אמרו את זה שישה שופטים בשני בתי משפט.
בדרך כלל, הקורבנות להדלפות שותקים, כי יש להם דאגות הרבה יותר רציניות.
אביגדור ליברמן, באופן יוצא דופן, פנה לבג"ץ ודרש שהמדליפים יאותרו. המשטרה השיבה: ניסינו ולא הצלחנו. בג"ץ שלח אותה לנסות שוב. התשובה נותרה בעינה. כי ככה זה כאשר המשטרה אמורה למצוא בעצמה מי הדליף מתוכה. וככה זה כאשר הפרקליטות אמורה למצוא בעצמה מי הדליף מתוכה. וככה זה בכלל כאשר רשויות שמירת החוק אמורות לחקור זו את זו.
רק מקרה אחד היה יוצא דופן: כאשר ליאורה גלאט-ברקוביץ הדליפה להארץ את סיפור סיריל קרן, הוכנס השב"כ לתמונה והיא אותרה תוך כמה ימים. מה שמלמד, שכאשר הרשויות רוצות - הן יכולות לגלות את המדליפים בקלות ובמהירות. מה שאומר, שאם הן לא עושות זאת - זה לא חוסר יכולת; זה חוסר רצון. מה שמוכיח, שהדיבורים נגד הדלפות הם רק צדקנות וגלגול עיניים.
ככה לא יגלו את האמת
ההדלפה איננה רק עוול מוסרי ולעיתים גם עבירה על החוק. היא לא רק יוצרת תקשורת מוטה ומהווה לפעמים הפרה של עיקרון הסוביודיציה. יש לה עוד אלמנט חמור שלא מדברים עליו: היא מעלה את החוקרים והפרקליטים על עץ גבוה, ממנו יתקשו מאוד לרדת. כאשר מספרים לתקשורת (ולעיתים שוב ושוב) עד כמה החשדות חמורים ועד כמה הראיות מבוססות, קשה מאוד - אפילו מבחינה תת-הכרתית, שלא לדבר על שיקולי יוקרה ואגו - לבחון אותם בעין אובייקטיבית. הפרקליטות, אמר השבוע פרקליט המדינה,
משה לדור, פועלת לגילוי האמת ולא להשגת הרשעה. היא לא יכולה לעשות זאת, כאשר אנשיה ו/או אנשי המשטרה מכריזים מתחת לכל עץ רענן, עד כמה הם משוכנעים באשמתו של החשוד.
זה לא הולך להשתנות. בתי המשפט ימשיכו להגיד את דברם, העומדים בראש המערכות ימשיכו להטיף נגד ההדלפות, מדי פעם יודיעו לנו על חקירות - ואף מדליף לא יאותר. ככה זה כאשר רודפים כבוד במקום לרדוף צדק, כאשר רודפים אחרי כותרות במקום לרדוף אחרי העבריינים.
