בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת קמה בתל אביב הקטנה התארגנות שקראה לעצמה בשם: "גדוד מגיני השפה". תחת הסיסמה: "עברי, דבר עברית" שמו לעצמם חברי הגדוד מטרה למצב את העברית כשפת הדיבור הבלבדית בקרב היהודים בכלל ובארץ-ישראל בפרט. בין היתר עמדו הפעילים בגדוד מגיני השפה על המשמר בפני הזלזול בשפה העברית.
"גדוד מגיני השפה" נעשה לפרק בהיסטוריה של העיר תל אביב והיישוב כולו. הזלזול בשפה העברית, בעוצמות שונות ובביטויים שונים חי וקיים. שפה אינה רק אמצעי תקשורת בין בני אדם, היא גם כלי רטורי הבא להשפיע על אנשים ובבואה לתרבות. מילה או ביטוי יכולים להוות סמל המייצג דבר אחר, לעיתים סמוי מן העין.
כאיש ששירת שנים רבות בסוכנות לאכיפת חוק ובמידה רבה ממשיך לשרת את המוסד החברתי החשוב הזה, מצאתי לנכון להביא כמה ביטויים שגויים השגורים בפי רבים. חלק משיבושי הלשון האלו נובעים מאי ידיעת השפה. חלק אחר של שיבושי הלשון נעשה בכוונת מכוון, במסגרת רטורית שתכליתה למזער ולצמצם אחריות למעשה פלילי או את עוצמת הקלון הנלווית למעשה.
אין קבלת שוחד - יש לקיחת שוחד
הביטוי "קבלת שוחד" הינו שיבוש לשוני וממזער את חומרת המעשה. "קבלת שוחד" הינה לכאורה פעולה פאסיבית, ולא כך היא. עובד ציבור הלוקח שוחד אינו סביל כלל וכלל. לקיחת שוחד היא מעשה מושחת הנעשה בכוונה ובאורח פעיל לגמרי ולא סביל. ייתכן שמקור השיבוש הלשוני "קבלת שוחד" הוא מאנגלית בה בדרך כלל מגדירים את לקיחת השוחד במושגים: receiving או accepting או agreeing ולא בפועל פעיל בנוסח taking.
כבר בתקופת המקרא נתן המחוקק הקדום את דעתו לאופן הפעיל של המעשה המושחת של לקיחת שוחד, ובכל המקורות בתנ"ך מופיע הביטוי "לקיחת שוחד" ולא "קבלת שוחד": בפרשת משפטים בספר שמות (כ"ג, ח') נאמר מיד אחרי עשרת הדיברות: "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". בספר דברים (י', ט"ז) מעיד משה כי: "אלוהים הוא האל הגדול והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד". ובפרק כ"ז (פסוק כ"ה) היטיב הסופר לומר: "ארור לוקח שוחד".
חוק העונשין הישראלי אימץ את הביטוי הקדום והמדויק ונקט בביטוי "לקיחת שוחד". התיאור "קיבל שוחד" אינו רק שיבוש לשוני ואי דיוק משפטי, הוא הנחה למושחת ואנחנו לא אוהבים לעשות הנחות למושחתים.
לא לוקחים את החוק לידיים - או שמצייתים לחוק או שמפירים אותו
לעיתים מתבטאים דוברים כאלו ואחרים על כאלו שלקחו את החוק לידיהם. כך למשל התבטא המפכ"ל
דודי כהן על השוטרים שהטמינו מטעני חבלה בנהריה שהם "נטלו את החוק לידיהם". בדרך כלל יבוא את הביטוי "לקחו את החוק לידיים" בהקשר של מעשה על-רקע אידיאולוגי, או כזה שישנם כאלו המנסים להצדיקו - בדרך כלל בטענה לנקמה או רדיפת צדק (Vigilante). ראוי להבהיר, הביטוי לקחו את החוק לידיים הוא מכבסת מילים למעשה של הפרת החוק ורמיסתו. הניסיון לשוות לו מראה מרוכך, שכאילו מדובר במעשה "חוקי" רק שנעשה על-ידי הידיים הלא נכונות הוא בחזקת הוספת חטא על הפשע. על הפשע המקורי מתווסף חטא גמור של ניסיון לזכך את העוול, לטהר את השרץ, או להלבין כתם.
אין יכולים לקחת את החוק לידיים, זהו ביטוי המכיל סתירה פנימית מהותית - תרתי דסתרי. או שמצייתים לחוק או שמפירים אותו, או שהחוק נאכף כדין על-ידי מי שהוסמך לכך.
שילם את חובו לחברה או בא על עונשו
בדרך כלל נעשה שימוש במושג "שילם את חובו לחברה" בהקשר לעברייני ה"צווארון הלבן" או ידוענים כאלו ואחרים שנענשו על עבירות פליליות ומנסים למחוק מעצמם קלון משפטי או חברתי. לעיתים רחוקות יעשה שימוש בביטוי נואל זה גם בהקשר של עבריינים "רגילים" שסיימו לרצות תקופת מאסר כזו או אחרת.
הביטוי "שילם את חובו לחברה" מבטא ליקוי ערכי מהותי. אין שום עסקה בין החברה ובין העבריין לפיה לכל פשע יש מחיר שעל העבריין לשלם אם יבצעו. כך הפשע לא ישתלם למי שלא משלם. העונש אינו מאיין את העבירה או את הנזק והעוול שנעשה. הענישה היא תנאי ולעיתים תנאי הכרחי לתשובה, אך אינה תנאי מספיק. החרטה הכנה, צמצום הנזק שנגרם במידת האפשר, התנהגות תקינה ומוכחת לאורך זמן - הם תנאים הכרחיים נוספים לשבים מדרכם הרעה. ריצוי העונש כשלעצמו אינו מכפר על המעשה האסור, כפי שחז"ל כבר קבעו: "הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה".
תקנת השבים היא ערך נעלה במשפט ובאכיפת החוק. המעשה הפלילי אינו יוצר חוב לחברה והענישה אינה מנגנון לגביית חובות. מי שריצה את עונשו לא שילם חוב אלא נענש בהתאם לנסיבות. הקלון אינו מוסר אוטומטית עם סיום תקופת המאסר. הקלון מוסר בכפוף להתנהגות העבריין מאז היום שביצע העבירה ואילך - ולא מהיום שקיבל את העונש או סיים למלאו - "בחזקת מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".
החקירות באזהרה אינן תחת אזהרה
"תקנות השופטים" (Judges' Rules) הן קובץ של כללים מנחים לשופטים ולשוטרים בעניין התנאים לקבלת הודאת חשוד במשטרה. התקנות שתוקנו לראשונה באנגליה לפני כמאה שנה, אומצו על-ידי המשפט הישראלי. לפיכך יש להזהיר כל חשוד לפני גביית הודעתו כי הוא חשוד בעבירה מסוימת, כי אינו חייב לומר דבר, וכי כל מה שיאמר עלול לשמש ראיה נגדו. למותר לציין כי חלה חובה להוכיח כי החשוד היה מודע לעובדה כי הוא עומד בפני סכנת הפללה וכי הוא רשאי שלא להפליל את עצמו בכל דרך שהיא במהלך חקירתו.
הנה ניתן להבין כי החקירה באזהרה נעשית ביחס לחשודים. בדרך כלל נעשות חקירות אלו תחת תקרת חדר החקירות. לעיתים רחוקות ובתנאים מסוימים שהוגדרו בנהלים יכולות חקירות באזהרה להתקיים גם תחת כיפת השמיים. עדיין לא נמצאה האזהרה שתחתיה ניתן לשבת (או לעמוד) ולקיים חקירת חשוד.
מי שומר על זכות השתיקה?
אפרופו חקירות באזהרה, בהן על החוקר לומר במפורש לחשוד כי אינו חייב לומר דבר, אלא אם רצונו בכך, נוצר מטבע לשון המתאר חשוד ששתק בזמן חקירתו במילים: "שמר על זכות השתיקה".
יש לי חדשות לאותו חשוד או לבא-כוחו: החשוד לא שמר על זכות השתיקה - החשוד ניצל את הזכות או השתמש בה - אכן כדין. מי ששמר על זכותו של החשוד שלא לומר דבר הוא החוקר, בשעה שיידע אותו על זכויותיו ולא הביא אותו שלא כדין לידי הפללה עצמית.
הביטוי "שמר על זכות השתיקה" מעדן את עובדת שתיקתו של הנחקר ומוסיפה לה נופך אלגנטי, לגאלי ולגיטימי. כאילו רצו לומר - הרי נחקר תמים שומר חוק קל כחמור, וכפועל יוצא מכך שתיקתו אינה אלא מעשה ראוי של אדם השומר על קיום הזכויות. הנה כי כן, מי ששומר על זכות השתיקה הוא החוקר. החשוד נהנה ממנה, מנצל אותה ולבטח משתמש בה.
