זהבי ושפטל עצבניים? שישתו שמן ברקס!

המרחב הציבורי

השבוע יצא לי לנהוג בדרך בשעות שאני בדרך כלל כבר מזמן במשרד ושקוע בעניינים יצרניים. בחריגה ממנהגי, הפעלתי את הרדיו, ושמעתי קול מוכר שלא זיהיתי. בנסיבות אחרות לא הייתי מכנה את האדם שהגיש את התוכנית בתואר המכובד "מגיש", אך בנסיבות שלהלן אסתפק באמירה מלוטשת יותר ואומר שהוא נהג יותר כמו מגש. המגש הוא אביזר שטוח שחשיבותו שולית ביותר, וכל כוחו נגזר מכך שעליו מונח האובייקט העיקרי.

אני מעדיף שלא לצטט כאן אף לא מילה אחת מכל הבליל הנורא הזה של "עילגות מתוחכמת", אשר עושה שימוש חוזר באותן מילים החוזרות בכל פעם בהטיה מעט שונה, ובכל משפט מופיעות אותן המילים ברצף מעט שונה ועם אותו המסר. ועיקר המסר הוא שאין כאן שום מסר. המסר הוא בחסר.

גם האינטונציה, וגם השינויים במקצב של צינור הפליטה המחובר לחזיתו של המגש השטוח והרדוד הזה (במקום לאחוריו כמו בכל מכונה מהונדסת כראוי), לא סייעו במאומה להקניית אשלייה שאכן מדובר בדברי טעם, או חלילה בתוכן ראוי לשידור. בעיני רוחי יכולתי לראות בבירור את צינור הפליטה, של המשאית שעמדה לפני ברמזור, מגיש את אותה התוכנית בהצלחה לא פחות מקצועית.

נזכרתי בתמונות של אזרחי אסיה החיים בערים מזוהמות בערפיח ומהלכים, כדבר שבשגרה, עם מסיכות של חדרי ניתוח המכסות את אפיהם ופיותיהם. אפשר לחיות כך. אך האם זה ראוי?

חוק הרשות השנייה

סעיף 5 של חוק הרשות השנייה מפרט רשימה ארוכה של 10 תפקידים לרשות השנייה (היא זו המעניקה את רישיונות השידור לתחנות הרדיו המזהמות את המרחב הציבורי שלנו באמצעות צינורות הפליטה הללו).

מאחר שהסעיף אינו ארוך במיוחד, אביא אותו כאן כלשונו, ורק בקשה אחת אבקש מהקורא את לשון החוק: אנא ממך, מצא בבקשה:

היכן בדיוק התיר החוק את הזיהום של המרחב הציבורי על-ידי חדלי שפת תרבות, מתסיסים ומעוררי שנאה, מקללים סדרתיים ומדבירי מוסר, שוחטי שיח ומלבי יצרים, פורעי חוק ומדיחים לדבר עברה?

5. א. תפקידיה של הרשות יהיו קיום שידורים ופיקוח עליהם, וזאת בתחומי הלימוד, החינוך, הבידור והמידע בנושאי מדיניות, חברה, כלכלה, משק, תרבות, מדע, אמנות וספורט.
5. ב. במילוי תפקידיה תפעל הרשות במגמה -
1. לקידום היצירה העברית הישראלית;
2. לטיפוח אזרחות טובה ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם;
3. למתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות;
4. למתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציויליזציה לדורותיה;
5. לקיום שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית, ולקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה;
6. למתן ביטוי מתאים למיגוון התרבותי של החברה הישראלית באזורי הארץ השונים ובצורות ההתיישבות השונות ולהשקפות השונות הרווחות בציבור;
7. לשידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן;
8. לקיום שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור ולאוכלוסיות מוגדרות;
9. לקיום שידורים בשפות זרות לעולים חדשים ולתיירים;
10. למנוע שידורים אסורים לפי חוק זה ובכלל זה לפקח על ביצוע חובת סימון ומסירת מידע, ועל מניעת שידור פרסומת או קדימון האסורים לשידור על-ידי מורשים לשידורים, בהתאם להוראות חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים, התשס"א 2001- .

ולמי שמצא, ולו מקום חד שבו נזכר, ואפילו באורח נסתר, נרמז, סודי וכמוס, כזה הנגלה רק לפרה ולסוס, אזכור קטן או כזה שניתן לפרש אותו באמצעות פירוש משפטי מתערפל, או באמצעות פירוש הלכתי מתפלפל, או באמצעות פירוש של פוליטיקאי מתפתל, שלפיו לשון החוק מתירה את הזיהום הסביבתי הזה - אני אודה מאוד אם יאיר את עיני וישלח לי "מראה מקום".

התבהמות בשידור

נתן זהבי, יורם שפטל ויש כנראה עוד רבים שכאלה, אשר מטפלים במורכבות האישיותית שלהם במרחב הציבורי.

לכל אלה אני מבקש להקדיש סיפור קצר.

• הולך אביון אחד ומתדפק על דלתות תושבי העיירה ומבקש מהם מעט מזון ומשקה. בהגיעו אל דלתו של אדם אמיד אחד, פותח האדם האמיד את הדלת ומביט באביון בהתנשאות.
  
  פונה האביון ומבקש מעט בשר, והעשיר משיב: "הרואה אתה שלט הרומז שביתי הוא ביתו של קצב?"
  
  פונה האביון ומבקש פת לחם, ונעשיר משיב: "התוכל להצביע על מיקומו של השלט האומר שזוהי מאפיה?"
  
  מנסה האביון את מזלו ומבקש מעט משקה, ולועג לו העשיר ומשיב לעומתו: "היכן נמצא השלט של המסבאה?"
  
  משיל האביון את מכנסיו, פניו מאדימים ממאמץ ריאותיו, ובחלוף שניות ספורות הרי הוא מנחית מנה הגונה של יצירת מעיים מפוארת במרקם עשיר וריחניות מצחינה, הישר על מפתן דלתו של העשיר!
  
  מזדעק העשיר וצורח במלוא ריאותיו: "מה זה?! מה עשית?! איפה אתה חושב שאתה נמצא?!"
  
  ומשיב האביון לעומתו: "אדוני, אני תר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואני כבר יודע שאם אין במקום משקה ומזון, ואם אין בו רוחב לב, הרי שזוהי חורבה. ועל כן נהגתי במקום כפי שנוהגים בחורבה!"

השידור הציבורי הוא המרחב הציבורי של כולנו. החורבה היא החורבה הפרטית של האדונים שפטל וזהבי. ולפיכך, ייטב לכולם אם את ענייניהם האישיותיים, את עליבותם הפנימית, את חשכת עולמם התקשורתי, את עילגותם וקשייהם החברתיים עם בני אדם אחרים, את דעותיהם החשוכות והחלל המכסה את ערוות מצוקתם הפרטית, יואילו ה"ה לשאת במערכת כלי המעיים שלהם, ולנהוג כאחד האדם עד הגיעם למקום מבטחים המותקן במיוחד לצרכים אלה.

המקום הראוי ל-"יצירותיהם" נמצא בין מתלה נייר הטואלט מצד אחד, למתקן המכיל את מברשת הטואלט מן הצד השני. רק לא ברחוב, לא במרחב הציבורי, ולא במסגרת לוח השידורים של הרשות השנייה.

סניטציה של השיח

ה"ה זהבי ושפטל הם רק קצה הקרחון של הזילות בשיח שלנו. אם היה למישהו עדיין ספק, שהממשלה לא ביקשה עדיין בחשאי למוטט את השיח הציבורי ולהטות אותו למקומות הנמוכים ביותר שהוא היה בהם אי פעם, אזי ה"ה נתניהו וכחלון סיפקו לנו את פליטת האמת של השבוע.

ה"ה שפטל וזהבי הם אומנם הבוטים ביותר והעילגים ביותר, אלה המקדשים את הריקנות והחלילות של השפה (וגם את חילולה), אך החלילות האמתית אינה מתבטאת דרכם. הם שופר בלבד. התוקע בשופר הוא מי שמבקש להזנות את השיח למקום הנמוך ביותר, כי רק מן הבערות, העילגות, והשיח של התגרנים יגיע קהל מצביעיו הנאמן ביותר.

התוקע בשופר, הסניטר הראשי הוא השלטון של הדמוקרט מקרטון המנקה כל שריד וזכר למה שהוגדר בחוק הרשות השנייה כמטרות שהרשות תקדם, בין היתר באמצעות סגירת ערוץ 10, סגירת רדיו כל השלום, לשון הרע, וכל יתר מרעין בישין. ועכשיו גם ברשות השידור כי שם לא חל חוק הרשות השנייה.

שלא נטעה. אנחנו כציבור, אנחנו אדוני האחוזה, ורק את עצמנו אנו יכולים להאשים על שסגרנו את הדלת בפני הקבצנים העילגים ואלה התוקעים אותנו באמצעות שופרות. אם נפתח את הדלת ונהיה מעורבים במה שקורה בכיכר השוק שלנו, אף קצבן עילג ותוקע שופרות לא יוכל לשלשל את מכנסיו ולשלשל על מפתן דלתנו ובמרחב הציבורי.

ועד שננקה את הסניטר הראשי ועוזריו התוקעים בשופרות, יואילו ה"ה שפטל וזהבי לטפל בעצבם שלהם בהתאם להמלצת הגששים: שישתו שמן ברקס!