גם חורא גנב, הלא כן?

אריה שקד היה מנהל בפועל של רשות השידור, ונחשד בביצוע כמה שטויות חסרות אחריות עת התמודד במכרז על התפקיד הקבוע. עיקרן של הפעולות הפסולות הנ"ל קיבלו ביטוי המוני בכתבתו של חיים ריבלין בתוכנית אולפן שישי של הערוץ השני.

על-פי תחקיר של News1, היה זה אריה שקד בכבודו ובעצמו שעטה פאה והצטלם/רואיין מגבו תוך עיוות קולו כאילו הוא עובד בכיר ברשות השידור, ודיבר נגד מועמדותו של המתמודד האחר, מבלי שלציבור היה סיכוי להבין מהמרואיין או מהמראיין שהדובר עצמו מתמודד במכרז, ויש לו אינטרס אישי ברור ומובהק בתוצאות המכרז.

הוא אפילו נחשד בקבלה לידיו ובשימוש במידע פרטי, על-מנת לסכל את מינויו של המתמודד השני, אותו פרסם העיתונאי ריבלין באולפן שישי בשעת רייטינג שיא, מידע פרטי המוגן בחוק הגנת הפרטיות. ובמדינת ישראל, הפרת חוק הגנת הפרטיות היא עבירה פלילית חמורה - עד חמש שנות מאסר. המשטרה חקרה בקצרה והגישה תיק לפרקליטות עם ראיות להעמדה לדין.

איש מאיתנו לא היה רוצה להתחלף עם עובד מדינה המואשם בפלילים. זה מתחיל בהשעיה ועלול להמשיך בקלון, בפיטורין ובפגיעה בזכויות – לא נעים, ממש לא נעים. מה לא בסדר כאן? מר שקד פעל ככל הנראה לא נכון, ועל כן יטופל על-פי הספר!

השותפים ל"עבירה"

בהודעתה על סיום החקירה, מסרה המשטרה כי שקד מסר את המידע ל"עיתונאים". שקד עצמו צוטט כמעיד על כך שמסר את המסמך הפרטי גם ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה, וראה זה פלא - איש לא פרסם, כנראה כולם ידעו שמדובר במסמך פרטי ואישי האסור בפרסום, ורק אולפן שישי של יאיר לפיד, בכתבתו של חיים ריבלין, פרסמו את המסמך במהדורה, אשר על-פי הערכות צופים בה כ-400 אלף איש, ואשר ניתן לומר שאפילו בלי שלמה ארצי יש לה העוצמה של הפגנת חצי המיליון בתל אביב.

האם אחריותו של מי ש"מפלח" את המסמך פחותה מאחריותו של מי שמפרסם אותו בפרסום המוני קבל עם ועדה? בואו נתבונן בחוק:

• "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
  
  ...(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לעניין זה, "כתב" – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001;
  
  (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח;
  
  (7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;
  
  ...(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
  
  (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9)".

ברור ומובהק מהחוק כי הפרסום של המסמך והשימוש בתוכנו (על-מנת לנגח תחנת שידור מתחרה, או על-מנת לנגח את השלטון, או סתם על-מנת להבטיח רייטינג) חמורים לא פחות מהשימוש המצומצם במסמך על-מנת לנגח מתחרה במכרז. אז כיצד יישא שקד בכל העונש וכל היתר יימלטו מאימת הדין? האם יש כאן אנשים עם דם אדום ואחרים עם דם כחול חסינים מכל פגע?

אולי לא הייתה יד המקרה בכך שהחומר הפרטי הנ"ל פורסם ברבים באמצעות אותו אולפן שפרסם לדעתי את הברווז הברור והמובהק ביותר בתולדות העיתונות, הברווז המזויף של "מסמך גלנט"? אולי ההתייחסות הסלחנית של רשויות החוק לאותו אולפן, בעניין פרסום אותו מסמך מזויף, היא זו אשר מקבצת סביבו גורמים אחרים, ומביאה שפרסומים "סנסציוניים" נוספים יגיעו לידיו ויפורסמו על ידו לכאורה בניגוד לחוק? שקד נושא יום-יום וימשיך לשאת על כתפיו את הבושה שבמעשיו, אך מה עם השותפים? מה עם אלה אשר שיכפלו את טעותו ב-400 אלף עותקים והעצימו את הפגיעה פי עשרות מונים? האם רק עכברא גנב? ומה עם החורא?

השותפים לאי-מניעת העבירה

מה מונע מאזרח תמים מלהתפוצץ בשדה מוקשים? הגדר, אותה גדר הנקראת גם בעברית סייג, ומי שאחראי על הקמתה והחזקתה חייב לדאוג לתקינותה, פן ייחשב כרשלן מסכן חיים. הגדר של העיתונות היא האתיקה העיתונאית, וככל שהאתיקה העיתונאית לא נאכפת די, אנו מסכנים את העיתונות בכניסה לשדות מוקשים, שדות העבירות הפליליות.

לא בכל פינה חייבים להפעיל את היועץ המשפטי לממשלה. יש (בדרך כלל) להניח למשטרה לטפל במשפחות הפשע, באלימות ברחוב ובתאונות הדרכים, ולהשאיר את האכיפה של האתיקה לגורם האחראי, אך אם עיתונאי מפרסם מסמך מזויף וגופי האתיקה לא מוצאים כל פגם במעשיו, ואם עיתונאי מפרסם מידע פרטי המוגן בחוק הגנת הפרטיות, ועיתונאי אחר נותן בית באולפנו לפרסום האסור, ואף בכך אין שום פגם אתי לכאורה, מובילים גופי האתיקה את הציבור להפעיל נבוטים עם מסמרים חלודים, במקומות שבהם אולי איזה פליק קטן בטוסיק היה עושה את העבודה.

לפעולותיו התמוהות של מר שקד היו הרבה שותפים, אם מתוך שותפות פעילה, ואם מתוך שותפות הנובעת מעצימת עיניים אתית, ובינתיים (מקרב גורמי העיתונות) רק מר שקד נושא בעונש. נכון היה מן הדין ומן הצדק החלוקתי של העונש – שכל אלה שהשתתפו ב"חגיגה", יישאו במחיר הפירות הבאושים של תוצאותיה.