למעלה מיובל שנים אחרי שאירעה ב- 1954 ה"פרשה" - מעצרם במצרים של שמונה צעירים יהודים, תושבי מצרים, שביצעו מעשי חבלה כושלים בקהיר ובאלכסנדריה בשליחות המודיעין הישראלי, ולאחר פרשת "עסק הביש" שהתגלגלה בעקבותיה, יעניק ביום רביעי (30.3.05) נשיא המדינה, משה קצב, תעודות הוקרה ממלכתיות לשלושה גיבורי הפרשה שנותרו בחיים ולבני משפחותיהם של יתר הנדונים.

בתעודות יאמר במפורש, שאנשי הרשת פעלו במסגרת שירותם הצבאי בצה"ל, ומילאו את תפקידם בהיותם מודעים לכך שהמשימה שהוטלה עליהם הינה למען ביטחון המדינה ושהם מסכנים את חייהם במודע.

תעודת הוקרה מיוחדת דומה תוענק באותו מעמד לבתו של רב-סרן מקס בינט (ז"ל), שפעל בקהיר כסוכן המודיעין הישראלי, נחשף באותה עת בגלל הפרשה, ושלח יד בנפשו כדי לא להסגיר את סודותיו.

אנשי הקבוצה נידונו לפסקי דין חמורים: שניים מהם - משה מרזוק ושמואל אזר, נידונו למוות והועלו לגרדום; ויקטור לוי ופיליפ נתנסון שנפטרו בשנתיים האחרונות, נידונו למאסר עולם עם עבודת פרך; האישה היחידה בקבוצה, מרסל ניניו, ורוברט דסה, נידונו ל- 15 שנות מאסר עם עבודת פרך; מאיר מיוחס ז"ל ומאיר זעפרן נידונו ל- 7 שנות מאסר.

"הפרשה" העיבה על ראשי המדינה דאז והיתה לעניין ציבורי במשך שנים רבות. בישראל התעורר ויכוח פוליטי חריף בשאלה: מי נתן את ההוראה לבצע את הפעילות החבלנית בקהיר ובאלכסנדריה. בעקבות הפרשה נפלה ממשלה בישראל. ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון, פרש מפעילות פוליטית. שר הביטחון דאז הודח. פנחס לבון סיים גם הוא את הקריירה הפוליטית. כמה קצינים בכירים, בהם אלוף-משנה (מיל.) בנימין גיבלי, ששימש ראש אגף המודיעין, סיימו את הקרייה הצבאית.

קצין צה"ל, אברי אלעד, שיצא בשירות המודיעין לפקח על פעולות הרשת, וזכה לכינוי: "האדם השלישי", נחשד כמי ששימש סוכן כפול, שהסגיר את אנשי הרשת. הוא הובא לישראל מגרמניה, שאליה עקר אחרי שנחשפה הרשת, הועמד למשפט ונידון לתקופת מאסר ממושכת. לפני למעלה משנה נפטר בארה"ב.

על פרטי הפרשה הוטל איפול כבד במשך שנים רבות. הציבור הרחב ניזון מקטעי מידע, חלקם בלתי מבוססים, ומשמועות. רק ב- 1976 נחשפו לראשונה מלוא הפרטים, והתברר כי אנשי הרשת היו יכולים להשתחרר אחרי מבצע סיני בשנת 1957 כאשר היו בידי המדינה למעלה מ- 5000 שבויים מצרים, בהם גנרל, אבל הרמטכ"ל, רב-אלוף משה דיין, התנגד לכך, כיוון שישראל סירבה אותה עת לקחת אחריות על "הפרשה". ארבעת הנידונים שנותרו בכלא נאלצו להישאר במאסר עוד תקופה ממושכת.

במלחמת ששת הימים ב-1967 התכוון דיין, שהיה אז שר הביטחון, להשאיר אותם במצרים פעם נוספת. אבל מולו התייצב ראש המוסד, מאיר עמית, שניהל מאבק עיקש עד לחזרתם ארצה בחשאי ב- 1968.

לקראת הטקס בשבוע הבא אמר אחד ממקבלי האות, רוברט דסה: "צר לי שאנחנו מקבלים את תודת המדינה והוקרתה באיחור רב כל כך של שנות סבל וייסורים גופניים ונפשיים שעברו על חברי ועלי ועל קרובי משפחותינו ומשפחותיהם של עולי הגרדום. צר לי שבעתיים ששלושה מחברינו: מאיר זעפרן, ויקטור לוי ופיליפ נתנסון, לא זכו להגיע ליום הזה. לאורך כל השנים שמרנו על שתיקה כמעט מוחלטת. חרקנו את שינינו והבלגנו, למרות העוול הגדול שנגרם לנו גם בשוגג, ועל הפגיעה בנו במזיד על-ידי גורמים שביקשו לטייח את העובדות. בשנים הראשונות לבואנו ארצה, הבלגנו בגלל סיבות ביטחוניות ומדיניות. חשבנו לתומנו שכאשר יתפזר הערפל ויתבהרו העובדות לאשורן, תימצא המדינה לנכון להודיע בפומבי שלא פעלנו על דעת עצמנו כחבורה של פורקי עול, חלילה, כפי שאמרו עלינו בהזדמנויות שונות, אלא היינו חיילים בשירות סדיר בצה"ל וקיבלנו הכשרה מקצועית מוקדמת בישראל לקראת ביצוע המשימות. מעולם לא ביצענו משימה פרטיזנית על-דעת עצמנו, כפי שטוענים אלה שביקשו לנקות את מצפונם. אחרי שחזרנו לארץ בעזרתו של מאיר עמית, שלו אני חבים כה הרבה, קיבלנו דרגות קצונה בצה"ל. אבל כבודנו לא הוחזר לנו. אני שמח שעתה באיחור כה רב תוקן המעוות".