תוכנית חירום לאומית הסטטיסטיקה העגומה מצביעה על 31,250 הרוגים בכבישים מאז קום המדינה ועד היום, יותר מאשר מספר חללי צה"ל ופעולות האיבה גם יחד (למעלה מעשרים וחמישה אלף). דומני כי לאור נתון מדאיג זה, הממשלה חייבת לגבש תוכנית חירום לאומית למלחמה בקטל בדרכים, ולראות בו פעילות טרור על הכביש.
למרבה הצער, הכרוניקה של הרוגי התאונות הפכה לחלק בלתי נפרד ממהדורת החדשות היומית, המתקבלת בשוויון נפש בקרב אזרחי ישראל והממסד, מבלי שאיש יתרגש מכך. הגיעה השעה לשנות גישה זו, ואת סדרי העדיפויות של המדינה, ולהציב את הנושא בראש סדר היום הציבורי, כי בנפשנו הדבר. ובא לחיינו בציון גואל.
תתחיל לעבוד עם כל הכבוד לשר התחבורה, ישראל כ"ץ, דומני כי העיסוק בנושא הדרת נשים בקווי המהדרין, בגלל אירוע נקודתי, הוא אומנם נושא פופוליסטי, התופס כותרות, וגם מצטלם יפה, אך שולי בחשיבותו. לכן ראוי שיתעסק פחות בסוגייה זו, ובמקומה יתמקד בנושא המלחמה בתאונות הדרכים שהפכו, למרבה הצער, מכת מדינה, ויציב אותה בראש סדר העדיפויות הלאומי.
אם השר מחפש תעסוקה דחופה נוספת, אין ספק שזו צריכה להיות הפעם - שיפור שירות הרכבות, ומניעת התאונות התכופות בהן לאחרונה. למרות אי-הפופולריות, מניעת תאונות היא עניין של פיקוח נפש, שיכול לחסוך קורבנות רבים. לכן מר כ"ץ, התרכז בעיקר ותתחיל לעבוד. די לפופוליזם! ובא לדרכי ישראל גואל.
לא תוכנית רייטינג מעֵבר לסוגייה הפוליטית, דומני כי ראוי שכשלון התוכנית '2 מיליון סיבות טובות' של בנק לאומי ילַמד את הנוגעים בדבר לקח כללי בסוגיית הצדקה. מתן צדקה הוא לא מקַדם יחסי ציבור ליוזמי הפרויקט, ולא תוכנית בידור בנוסח '
כוכב נולד', שבָּה כוכבים עולים ונופלים בקליק של לייק או ס.מ.ס, ומעלים את אחוז הרייטינג. כל אלה נוגדים את מהות הצדקה המסורתית המתאפיינת במתן בסתר.
גם התחרות (מושג קפיטליסטי) בין העמותות, על הכיס הנדיב של הפילנתרופ, היא נטע זר לעולם הצדקה. העמותות הנדחקות בדירוג אולי מצטלמות פחות טוב, ולא השקיעו די ביחסי ציבור, אך אין זה אומר שהן פחות טובות מהאחרות. לא על הסלבס לבדו, כבר אמרנו? תלמדו מהגברת הראשונה, סוניה פרס המנוחה, שיעור במתן בסתר. קצת צניעות לא תזיק.
אכן, עם כל הכבוד לבנק, יש לכם שני מיליון סיבות טובות להוריד את התוכנית בכלל.
שערך הקצר כידוע, התנדבות זה כוח. אז כל הכבוד לעמותת 'זכרון מנחם' על המבצע היפה (תרתי משמע) של איסוף שיער ארצי עבור חולי סרטן, שהיא עורכת לקראת חג האורים. אין ספק, ממבצע חשוב זה נהנים בראש ובראשונה החולים, שנחסכת מהם הבושה בעקבות מראה הקרחת המזוהה עם המחלה. גם הנשים מרוויחות תספורת חינם. אך לא פחות נהנות המִספרות המתנדבות, ברוּח דברי חז"ל, כי יותר משהנזקק רוצה לקבל, בעל-הבית רוצה לתת. מתברר שלתת אפשר לא רק כסף ומוצרים, אלא גם שיער (הנֵה עוד רעיון לגמ"ח). תשאלו את עמותת החסד, יוזמת המבצע, שהרחיבה את מערך המתנדבים גם למִספרות.
עַם הספר? על-פי סקר, שפורסם לאחרונה, בני נוער בציבור הכללי (להוציא את הציבור הדתי) צופים בטלוויזיה במשך ארבע שעות ביום. ומה הם עושים ביֶתר הזמן הפנוי? אין זה סוד שמעֵבר לשעות הלימודים, הם מבלים שעות מול הפייסבוק ומסך האינטרנט. מתי אפוא נשאר להם זמן לקרוא ספר? האם זהו העתיד העגום של עם הספר?
יחי ההבדל סמדר שיר ניצלה את הבמה שניתנה לה במדור 'ראש בראש' בעיתון ידיעות (15.12), כדי להטיח ביקורת אישית נגד הספרוּת החרדית הקלישאית והחדגונית (ככל הנראה היא לא קראה את ספרי המתח והבלשים של הסופר מנחם גרילק ועוד). דעה זו שימשה בסיס לטענתה, כי אין מדובר בגניבה ספרותית של נעמי רגן משרה שפירו, משום שמדובר בנטילת חומר זהה מההווי החרדי של שתי היוצרות. ולא היא.
גם אם מדובר באותם חומרי רקע, של המשפחה החרדית, בית המשפט קבע חד-משמעית כי רגן העתיקה קטעים שלמים משפירו, ועל כן ללא ספק זוהי גניבה ספרותית ועבירה על זכויות יוצרים. היטיבה לבטא זאת העיתונאית ענת לב אדלר, שהבחינה בין השראה, שהיא לגיטימית, לגניבה שהיא בלתי לגיטימית. וכדברי המשורר: יחי ההבדל הקטן!
שחור בעיניים אין זה סוד שלהשמיץ את החרדים הפך לאחרונה להיות נושא מאוד טרנדי, פופוליסטי ועתיר רייטינג, המפרנס היטב את כלי התקשורת (עיין ערך סוגיית הדָרת נשים, שנופחה לממדים מדאיגים). למרבה הצער, הכתבה על ביתר עילית ב'שישבת' נופלת בקטגוריה זו, ולא פלא שזכתה לכותרת שער (שחורה, כמובן).
דומני כי כתבות מסוג זה ניזונות משונאי-חרדים למהדרין, שהפכו את שנאת החרדים למקצוע, כמו גם מפרובוקטיבים למיניהם שמחפשים כותרות בעיתון, ומצעירים שפרשו מהקהילה. האחרונים מבקשים להכתים את הקהילה החרדית כולה, כדי להצדיק את פרישתם מבחינה פסיכולוגית.
ראוי לציין כי מדובר ביישוב קהילתי, שבו התושבים כפופים בדרך-כלל לתקנון מחייב. הדבר קיים גם ביישובים חילוניים. ברור שכקהילה חרדית, התושבים בביתר כפופים לכללי הלכה וצניעות התואמים את אורח החיים החרדי. מדוע אפוא בקהילה חילונית המחויבוּת למסגרת הקהילתית היא לגיטימית ומובנת מאליה, ורק כשמדובר בקהילה חרדית הדבר לא לגיטימי ומתפרש ככפייה? די להכפשות!
דרך אגב, האם ידעתם שהעיר ביתר עילית זכתה, זו השנה העשירית (!) ברציפות, בחמישה כוכבי יופי, מטעם המועצה לארץ ישראל יפה, על שמירת ניקיון למופת, טיפוח גנים ואיכות הסביבה? אז יש גם הרבה ירוק בעיניים.
פתרון הקסם תודו, אין שום קשר בין בית החולים 'ביקור חולים' בירושלים לערוץ 10 בטלוויזיה. בית החולים עוסק בריפוי חולים ובהצלת נפשות, ואילו ערוץ 10 עניינו בתעשיית הבידור. ובכל זאת, שניהם עולים לכותרות, לפחות פעם בשנה, כמי שזקוקים לטיפול פיננסי נמרץ, והם תמיד על סף סגירה. אך אל דאגה. באופן מפתיע, ברגע האחרון משום מה, נמצא פתרון הקסם והסגירה נמנעת בסופו של דבר. אין ספק, בית החולים הוותיק מתחרה על הניסיון העגום העשיר יותר בתחום. אך העיקר הבריאות, כמובן.
העצמה אישית מי שחושב ששבת זה רק לא לקרוע נייר טואלט, וכי ההלכות הן עניין טכני בלבד, אינו אלא טועה ומסלף את מהות השבת.
המצוות נועדו להעֲצמה אישית של האדם ולהעֲצמת השבת. בדומה למשקולות, המפתחות את הגוף, כך המצוות, שהן חלק בלתי נפרד מאורח החיים, תורמות לגיבוש ולפיתוח האישיות. ובכלל, בשבת אין עושים מלאכה (39 מלאכות שהיו נהוגות במשכן כדגם), שיש בה אלמנט של יצירה (לדוגמה יצירת אש או חשמל), בדומה לה' ששבת מיצירת העולם, אך מותרת עבודה (דוגמת הזזת ארון). זוהי שמירת שבת. אך יש גם קידושה בקידוש, סעודה וזמירות, בנוסף לתפילות מיוחדות. בשבת משתחררים ליממה ממרוץ החיים ונותנים מרגוע לנפש. ובכך מטעינים מחדש את המצברים הפיזיים והמנטליים לקראת השבוע. הרי לכם עונג שבת על רגל אחת. שווה לנסות.
