ארגונים למהדרין

המאבק באלימות החרדית אינו יכול להתרכז בפורעים ספציפיים או באיומים נקודתיים. על רשויות החוק להבין, כי יש להן עסק עם גופים מאורגנים, בעלי משמעת והיררכיה, המחייבים עקירה מן השורש ולא גיזום של ענפים פראיים. יש מי שמחליט מתי ואיך להתסיס את השטח, יש מי שמחליט לנהל הפגנות מזוויעות העושות שימוש בסמלי השואה (ועל זה נאמר משהו בנפרד), יש מי שמדפיס את הפשקווילים ויש כמובן מי שמממן את כל אלו.

האמצעים החוקיים לטפל בהתארגנויות כאלו כבר קיימים, ונעשה בהם שימוש במקרים אחרים. אם הם נראים קיצוניים מדי לטיפול באלימות החרדית, אזי אחת משתיים: או שצריך לאמץ לפחות את דרכי הפעולה אם לא את המסגרות החוקיות, או שיש להבין שהמצב מתדרדר במהירות לקראת היום בו באמת יהיה לנו עסק עם ארגוני טרור ו/או ארגוני פשיעה למהדרין (תרתי משמע).

ארגון טרור, לפי הצעת חוק המאבק בטרור שפורסמה אשתקד, הוא מי שמבצע מעשי טרור. ומהם מעשי טרור? מעשה או איום שכולל את כל המרכיבים הבאים: הם נעשו מתוך מניע מדיני, אידיאולוגי או דתי; הם נעשו במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור, או במטרה להניע ממשלה לעשות מעשה או להימנע ממנו; במעשה או באיום היה משום פגיעה ממשית או סיכון ממשי לגופו או חירותו של אדם; או פגיעה חמורה ברכוש, פגיעה ברכוש שעלולה לגרום פגיעה חמורה בשלום הציבור או לנזק כלכלי חמור.

אם נחזור קצת אחורה בהגדרות, נמצא שלעניין הקביעה האם מדובר בארגון טרור, "אין נפקא מינה אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו, אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה, אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות". ההצעה מוסיפה ואומרת, כי "יראו פלג, סניף, סיעה או מוסד של חבר בני אדם כאמור וכל גוף הכפוף לו, כחלק מארגון הטרור, גם אם הם קרויים בשם אחר".

ייתכן שיש מקום להכריז על הסיקריקים החרדיים (ואולי גם על גופים אחרים הדומים להם) כארגון טרור. הם פועלים ממניעים דתיים; הם רוצים לזרוע בהלה בציבור ולשנות את פעילות הממשלה; הם מסכנים בצורה ממשית את חירותם של מי שאינם נמנים עליהם; ומעשיהם הולכים ומתקרבים לפגיעה חמורה בשלום הציבור וברכוש.

"ארגון הפשיעה אינו שווה ערך להתארגנות עבריינית אשר חבריה עשו יד אחת באופן חד פעמי (אף אם מתמשך במידה מסוימת) לשם עשייתה בלבד. ארגון הפשיעה יוצר 'גשטלט', הוא קורם עור וגידים כגוף עצמאי על רגליו שלו ומוסיף למשקלו הסגולי. לצד זאת, הוא מפתח צורך להזין את עצמו ולכלכל את חבריו בכל זמן. ערך מוסף זה, שבא לידי ביטוי במסגרת עצמאית ובארגון בר-קיימא, הוא היסוד הייחודי שמחייב כלי אכיפה וענישה נפרדים המביאים בכלל חשבון גם את ערכו המצרפי של השלם, ולא אך את סכום חלקיו".

כך קבע בית המשפט העליון לפני חודש בלבד. השופט יצחק עמית הוסיף, כי הפסיקה "נמנעה מלצמצם את גבולות ההגדרה ועיגנה את גרעין המאפיינים ההכרחיים להוכחת קיומו של ארגון פשיעה על שניים בלבד - ארגון עצמאי ובר-קיימא (מתמשך). הפרמטרים הנוספים שאוזכרו בטיעוני המערערים ובכתיבה אקדמית, מקומם במסגרת מבחני העזר המצטרפים לשיקול דעתו של בית המשפט בבואו לקבוע האם מדובר בארגון פשיעה ובבואו למקם את הארגון על ציר המובהקות".

נחזור לסיקריקים (ושוב: ייתכן שיש עוד ארגונים דומים). מבחינת אופי הפעילות, הם מזכירים מאוד ארגון פשיעה. יש להם מפקדים (רבנים) ויש להם חיילי שטח (הפורעים). גם מבחינת העבירות שהם מבצעים, התשתית החוקית קיימת, שכן החוק מגדיר שורה של עבירות, בנוסף לעבירות פשע, שקבוצה מארגנת העוברת עליהן נחשבת לארגון פשיעה.

ניקח למשל את סעיף 192 לחוק העונשין: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו" - וזה בדיוק מה שקורה בבית שמש. אם רוצים, אפשר ללכת לסעיף 161: "העושה אחד המעשים להלן תוך פגיעה בגופו או בנכסיו של חברו או איום או הפחדה או בכוח חרם או איום בחרם עליו או על נכסיו וללא כל סיבה או הצדק סבירים לחרם... מפריע לקיום שירות ציבורי או מחבל בו"; ע"ע קווי מהדרין. מי שרוצה יכול לפנות לסעיף 282, המדבר על "מתיימר לפעול כבעל משרה שיפוטית, והוא איננו בעל משרה כזאת" - כפי שיש מי שמתיימרים לסלק תושבים מבתיהם. או אולי לסעיף 452: "ההורס נכס או פוגע בו במזיד ושלא כדין" וכל מילה נוספת מיותרת.

כיהודי, כישראלי, כשומר מצוות, כחוקר שואה - מצאתי את עצמי חסר מילים אל מול התמונות מההפגנה (מוצ"ש, 31.12.11) בכיכר השבת. טלאים צהובים וילד המרים את ידיו. אין שום טעם לדבר בהיגיון אל המוחות המעוותים שיצרו במתכוון את המחזות הללו. ליתר דיוק: אין שום טעם לדבר איתם בכלל. צריך למצוא אותם ולהשליך אותם לכלא; יש מספיק עבירות אפשריות.

ובכלל, הגיע הזמן לקבוע בחוק איסור מוחלט על שימוש בדימויים מתקופת השואה שלא לצורכי מחקר ותרבות. גם לחופש הביטוי יש מגבלות, ובנושא השואה הם צריכים להיות ברורים וחד-משמעיים. השואה איננה כלי בשום ויכוח - לא פוליטי, לא דתי, לא אידיאולוגי, לא כלכלי, לא חברתי. השואה היא מעל כל הוויכוחים הללו. אם במדינת ישראל של שנת 2012 יש מי שאינם מבינים זאת בעצמם, אזי על המחוקק להכניס זאת לראשיהם באיסור גמור ובענישה חמורה.