"השוטרים אסף שחר, רונן אבניאלי ושלומי טובול היו במקום בעת מילוי תפקידם כחוק. בתגובה למעשיו של הנאשם, יצאו מניידת משטרתית סמויה, אשר הייתה נהוגה באותה עת על-ידי טובול. אבניאלי, אשר היה לבוש מדי משטרה, ואסף ופנו אל הנאשם תוך כדי שהם הזדהו בפניו כשוטרים באמצעות תעודת מינוי והודיעו לו כי הוא עצור. לאחר מכן, ניסו להכניסו לניידת.
"תכוף לכך, החלו רבים אחרים, שזהותם אינה ידועה במדויק למאשימה, לרוץ אל עבר השוטרים אבניאלי ואסף ולתקוף אותם במכות נמרצות ודחיפות בכל חלקי גופם במטרה לשחרר את הנאשם, העצור, מידיהם. תוך כדי כך החל הנאשם להתנגד פיזית למעצרו תוך שהוא בועט ודוחף את אבניאלי ואסף.
"בעוד אסף מכניס את הנאשם אל הניידת, כיתרו האחרים את השוטרים ואת הניידת והחלו לזרוק אבנים ומוטות ברזל אל עבר הניידת והשוטרים והמשיכו לנסות לשחרר את הנאשם מידי השוטרים. טובול החל בנסיעה איטית מהמקום, כששתי דלתות של הניידת פתוחות. תוך כדי כך, ניסו האחרים לעקור את דלתות הניידת. אבניאלי רץ ונכנס לניידת והשוטרים נמלטו מהמקום עם הנאשם העצור".
כך מתארת פרקליטות מחוז ירושלים את שהתחולל בשבוע שעבר בשכונת
מאה שערים, כאשר שוטרים ניסו לעצור חרדי שירק לעבר אישה וכינה אותה "פרוצה". לא שינינו אף מילה. השוטרים הותקפו בידי ההמון ונאלצו לנוס על נפשם, תוך שאין להם מושג מי בדיוק תקף אותם - מה שאומר שהפורעים הללו לא ייעצרו ולא יועמדו לדין.
באישום הקודם נטען, כי אותו חרדי - זאב פרנק - כינה שוטר בשם "נאצי" כבר בספטמבר שעבר, אך כמעט ברור שלא היה עומד לדין אלמלא אותה יריקה. מי שמאפשר לקרוא לשוטר "נאצי", בל יתפלא כאשר השלב הבא הוא טלאי צהוב על ילדים ואבנים על שוטרים.
משטרה בעליבותה
זוהי משטרה בעליבותה, משטרה שאינה מרתיעה, משטרה שאינה מסוגלת להגן אפילו על עצמה, משטרה הבורחת מפני עבריינים במקום להתעמת איתם. בצורה הזו, ההתפרעויות רק יחמירו, כי אם אפשר להניס שוטרים חמושים על-ידי מוטות ואבנים - תהיו בטוחים שזו לא תהיה הפעם האחרונה. אין גם שום סיבה להניח שזה ייעצר במוטות ואבנים; אם השוטרים בורחים מנשק קר, ההיגיון אומר שהם יברחו עוד יותר מהר מנשק חם.
השוטרים כבר מזמן אינם ברחובות והביטחון האישי כבר מזמן נמצא בשפל. כעת מתברר, שגם כאשר השוטרים יוצאים לשטח - הם מתקשים מאוד לאכוף את החוק, וזה בלשון המעטה. לא רק שלושת השוטרים שהיו בשטח אשמים, אלא גם מי ששלח אותם לבדם במועד כה רגיש למקום כה נפיץ. בזמנים כאלו, על המשטרה להפגין נוכחות מסיבית וגלויה במוקדים של ההתפרעויות וההטרדות, ולא להסתפק בשלושה שוטרים היושבים בניידת סמויה.
לא ברור גם מדוע השוטרים לא נקטו באמצעים חריפים יותר, כגון יריות באוויר או שימוש בגז מדמיע. אם הללו לא היו ברשותם - המחדל של מפקדיהם גדול עוד יותר. אם הם חששו להפעילם שמא יימצא מי שיבוא אליהם בטענות - יש בעיה יסודית בתפישת המשטרה את תפקידה וסמכויותיה. ואם הם טעו בשיקול דעת - יש בעיה קשה בהכשרה הכללית ובהדרכה הספציפית שניתנה להם. איך שלא נהפוך את הסיפור הזה, המשטרה יוצאת ממנו עלובה ומעוררת רחמים.
