קיים מיתוס לפיו כל אדם הינו אישיות משפטית נפרדת מבן זוגו, ולפיכך יהא אחראי אך ורק לחובות שהוא יצר, לרבות אם הסכים לקבל על עצמו חוב של אחר (כגון: במקרה של חתימה על ערבות). המאמר שלהלן יראה כי אין אלו פני הדברים,
וכי ניתן לחייב אדם, בנסיבות מסוימות, אף אם החוב נוצר ע"י בן זוגו, ואף כשאותו אדם לא ערב כלל לחוב זה.
המושג "הלכת השיתוף" מוכר, בד"כ, כמושג המאפשר לזכות אחד מבני הזוג בזכויות הרשומות בלעדית רק על שם בן הזוג השני. ברם, כפי שנראה להלן, הפסיקה משתמשת במושג זה גם לכיוון של חיוב אחד מבני הזוג, כאשר החוב נוצר אך ורק ע"י בן הזוג השני. מעין "הרמת המסך" בין בני זוג, השותפים בתא המשפחתי.
בהתאם לפסיקה, ומכח "הלכת השיתוף", כאשר קיימת שותפות כללית ברכוש בין בני זוג (שותפות שאינה מוגבלת לנכס כספציפי או לסוג מסוים של נכסים), המבוססת על איחוד מלא של המשאבים שלהם, ניתן להכיר אף באחריות משותפת לחובות.
האחריות ההדדית הנה תוצאה טבעית של השותפות ברכוש, והיא חלה על כל החובות שנעשו במסגרת קיום חיי המשפחה ולקידום האינטרסים שלה, בלא קשר לשאלה ע"ש מי רשומים הנכסים.
התוצאה הנה שבמקרים אלו,
חובות שנוצרו ע"י אחד מבני הזוג - עשויים להיות מוגדרים כחובות משותפים" (ע"א 633/71, מסטוף נ' עזבון המנוח מסטוף, פ"ד כו(2), 569).
במקרים של תביעת אדם בגין חובות בן זוגו, מוטלת על הנתבע לנסות ולהוכיח את קיומו של החריג לכלל , והוא: כי על-אף השותפות המלאה שביניהם - החוב הנדון הינו בבחינת
"חוב אישי מובהק" של בן הזוג, וככזה - רק עליו לשלמו (ע"א 7442/97, עמית נ' עמית, פ"ד נד(4), 625, ע"א 1967/90,
גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5), 661).
ברי, כי נטל הראיה בדבר הוצאת החוב הנדון מהשיתוף בחובות - מוטל על כתפי המבקש (ע"א 677/71,
אדורד נ' לואיז, פ"ד כו(2) 457, ע"א 5598/94,
נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5), 163).
"חוב אישי מובהק" - הוגדר בפסיקה כ"תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני הזוג שאינה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסויימים , אפילו חותרת תחתיה".
הדוגמאות שהובאו בפסיקה הנן: "מקרהו של בעל שיש לו מאהבת או פילגש המבזבז עליה את כספו ונכנס לחובות. ברור שבמקרה כזה אין לחייב את חלקה של האשה החוקית בנכסי המשפחה, להשתתף בפרעון החובות הללו", וכן הימורים לתקופה קצרה שמנעה מהנתבע/ת לדעת עליהם (תמ"ש (כפ"ס) 1940/01, פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2002(2), 44).
מאידך, הוכחה שהנתבע בגין חוב בן זוגו נהנה מהפעולות ברכוש המשותף אשר יצרו את החוב, תהווה בד"כ מחסום להתנגדותו לחיובו האישי.
כך נפסק:
"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו - חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים". (ע"א 3002/93, בן צבי נ' סיטיו, פ"ד מט(3), 5; ע"מ (ת"א) 1017/00, אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, תק-מש 99(4); ה"פ 2171/95, עזבון המנוחה שרה ברזל נ' הכנ"ר).
כך: אשתו של בעל משרד עו"ד שהסתבך - חויבה לשאת בחובותיו, וכך אף אשת בעל מפעל שקרס - חויבה לשאת בחובות. זו גם זו נהנו מפירות עסקו של בן הזוג עת זה שגשג, ובהתאם לפסיקה הוטל עליהן לשאת בחובות, עת העסק קרס.
המסקנות:
- דווקא אצל בני זוג החיים בהרמוניה ובשיתוף רכוש מלא קיים הסיכון לחיוב אחד מבני הזוג בחוב שיצר רעהו.
- אין במאמר זה כל המלצה לבני זוג שלא להמשיך ולקיים הרמוניה. עם זאת, הדרך הנכונה להתמודד מראש עם סיכונים אלו הנה הכנת הסכם ממון, כדין, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".
- נושים רבים אינם מודעים לזכותם להיפרע אף מבן הזוג של החייב. לתשומת לבם!
- חייבים שנתבעו בתביעה כזו - טוב יעשו אם יפנו בדחיפות לקבלת יעוץ משפטי, ע"מ לוודא יכולתם להתמודד נכונה עם התביעה.
