"קשת" מבזבזת, לטעמי, עשרות אלפי שקלים על מודעות-שיכנוע שתוכנית זו או אחרת היא היא ספינת הדגל של הזכיינית, העומדת כיום בפני בחירות להמשך קיומה. לא חבל על הכסף? ההנחה ש"קשת" תהיה אחת משתי הזכייניות שינהלו את הערוץ השני בעשור הקרוב, אינה כרוכה בהימור מסוכן. מי תהיה הזכיינית השנייה - "רשת", "טלעד" או "כאן"? זאת לא אדע. בסיכומו של דבר זה יהיה "קשת ועוד אחת".
בתריסר השנים לקיומה, הוכיחה "קשת", מעל לכל ספק, שהיא היא הזכיינית הראוייה להנהיג את הערוץ המסחרי גם בעשור הקרוב. כחבר בצוות ההקמה של "קשת", למן חודשי החורף של 1993 (ינואר), דרך הזכייה במכרז (מאי של אותה שנה) ועד לתחילת השידורים (4 בנובמבר 1993), אני נזכר בעבודה הקדחתנית שהשקיע אחד, אלכס גלעדי שמו, באיסוף קבוצת בעלי הון סביבו ובשכנוע כל אחד מהם לתת בידו את המושכות להובלת עגלת החברה.
מדוע כתבתי לעיל שחבל על הכספים ש"קשת" מוציאה כיום מקופתה (המלאה, לא לדאוג) לצרכי פירסום? משום שלא אלה הם שיביאו לה את אחד משני כרטיסי הזכייה ב"פיינל 2". גם אז, ב-93', זה לא היה עניין של פרסומות. ההחלטה להעניק ל"קשת" את אחד משלושת הרשיונות להדפסת שטרי כסף (אז עוד היו מפקפקים רבים בכך), היא תוצאה של עבודת נמלים בשטח, כשהמטרה היא לכבוש יעד אחר יעד. בכך הצטיינו אנשי "קשת" יותר מהאחרים, בהם טייקונים גדולים שבסופה של בחירה נותרו בחוץ. ודי את נזכיר את קבוצתו של עמוס שוקן.
כל יחצ"ן יודע שכדי לזכות בנתח סביר מעוגת התחרות, עליו להתרכז בכמה אישים המשפיעים על הבחירה. במלים אחרות: בהכרת אישית של חברי הגוף הבוחר. הנחת היסוד ב-1993 הייתה שאין מועמד מוביל בטוח וכי הקולות יתפצלו בין שלוש-ארבע חברות מועמדות, הוכחה כנכונה. משום כך היה על אנשי "קשת", ובהחלט היה לי הכבוד להימנות עליהם, לחפש קירבתם של אנשי מבין חברי הגוף הבוחר ולשכנעם כי אלכס גלעדי הוא ה"ג'וקי" הרוכב על הסוס הטוב ביותר.
אלכס, עד אז איש טלוויזיה ידוע בעיקר משטח הספורט (היה זה שהוציא מטל ברודי, את משפט המחץ: "אנחנו במפה לא רק בספורט - אלא בהכל!"), אך את עולמו קנה דווקא בשני אירועים אחרים שאינם קשורים בספורט. הוא הפיק את תחרות האירוויזיון בירושלים ואת ביקורו של נשיא מצרים דאז אנואר סאדאת בישראל. או אז נפקחו גם עיניהם של ראשי רשת הטלוויזיה האמריקנית "או.בי.סי." והציעו לו הצעה שלא אלכס ולא איש אחר מאתנו, היה מסרב לה: להיות אחראי על הפקת שידורי הספורט באירופה ובמזרח-הרחוק. כך הפך אלכס גלעדי להיות סגן נשיא הרשת, מה שלמרבה הצער לא עמד לו מאוחר יותר, באמצע 1995, כאשר נבעט למעלה והפך לנשיא "קשת", נטול סמכויות, אך עם מניות והרבה סיפוק על מה שיצרו ידיו.
והיו אלה ידיו של אלכס שיצקו תוכן ב"קשת". במבט לאחור אפשר אולי להתווכח על החלטות אלו או אחרות התקבלו אז, בחדשי ינואר-מאי 1993. בתיקי מאותה שנה אני מחזיק עדיין בלוח השידורים שהוגש להחלטת הוועד הבוחר. הוא לא תאם תמיד את המציאות, אך הרצון והחזון - היו שם, בהחלט.
עצמת הביצוע של אלכס גלעדי הינה מעבר לגבולות כל דמיון. אני נזכר בפרזנטציה שנועדה להרשים את חברי הגוף הבוחר. אלה הוזמנו לאחד מחדרי הסינרמה בתל-אביב כדי לחזות בהצגה הגדולה. גלעדי, תמיד חנוט בחליפה מסורתית, החזיק בידו מוט, מעין "מטה אלכס" וכמו מנצח על תזמורת גדולה, היכה בווילון שנפתח ולעין כל נתגלה הציוד החדש שבאמצעותו יופעלו שידורי הערוץ. התדהמה בקרב חברי הגוף הבוחר הייתה עצומה. הפיות נפערו ואפילו לא כל חברי הנהלת "קשת" הובאו בסוד המבצע הגדול, שכלל הטסת כל הציוד מלונדון לתל-אביב והרכבתו בפרק זמן של 24 שעות!
לראשונה אני מפרסם כאן קטע ממכתב שכתב אחד מחברי הדירקטוריון של "קשת" לאלכס גלעדי: "...אני מודה ומתוודה, לא העליתי על דעתי ביצוע מעולה כזה, עד הדגשים על עיקרי הדברים (ההדגש הוא במקור - מ.ל.) ... נער הייתי וגם זקנתי ואיני מתרשם בקלות, ובמיוחד לא מפעלולים טלוויזיוניים, אבל הרגשתי כי מאחורי ההצגה עומד רצון עז של מומחה גדול לעשות עשייה טלוויזיונית גדולה... בסיכום - אנא קבל, ממני אישית, לציון הערכתי, את מדליית הזהב שהוציאה החברה הממשלתית למטבעות ומדליונים, לציון שנת ה-500 לגילוי אמריקה. אנחנו כאן - גילינו אותך..."
החתום על המכתב, מוזי ורטהיים, היה בין האנשים שהדיחו כעבור שנתיים את גלעדי מתפקידו ובחרו במקומו את אורי שנער.
ובחזרה אל הימים הספורים שנותרו עד לקביעת שתי הזכייניות שיפעילו את הערוץ השני. להערכתי - לא תהיה ל"קשת" כל בעיה בחידוש הזיכיון. על שלושת הגופים האחרים המשתתפים במכרז למצוא את הדרך הנכונה לליבם של חברי הגוף הבוחר.
וכמו בכל גוף שבו הדבר העיקרי שפועל הוא הלב - כך גם בגוף הבוחר. יש לכוון ישר אל לבם של החברים/ות בו.
