לכאורה או כביכול?

הבוקר תפסה מקום של כבוד הפרשה החדשה המסעירה את התקשורת - טענות להטרדת עובדת על-ידי ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, מר נתן אשל. הגם שאיני מכיר את אשל או את פרטי הפרשה לגופה ואף אין לי כל נגיעה לה, מצאתי עצמי מוטרד מאד מהקרנבל התקשורתי ובמיוחד מהדיון הארוך בתוכנית הבוקר של גלי צה"ל בהנחיית רינו צרור בעניין זה.

חוסר הנוחות הקשה לא נבע מחומרת הפרשה או החשדות, אלא דווקא מן האמירות החוזרות של צרור, לפיהן "כל הדיון נערך תחת המילה לכאורה". באמירה זו, פטר עצמו רינו צרור מן הצורך להיזהר בלשונו או בניתוח העובדות שנכללו בסיקור בתוכניתו. ניתן אף לומר שהפטור שלקח לעצמו חרג ממתחם הפרשנות הסבירה של בעל דיעה, נוכח הדיסוננס הקשה בין הפרשנויות והאמירות לבין הנתונים שהובאו על-ידי כתבי השטח, שהיה בלתי נסבל ממש. בעוד הדיווחים דיברו על הליך בדיקה ולא על חקירה, נדמה היה שהעובדות לא מבלבלות את צרור המבקש להציג תמונה של עבירה מוחשית ועובדות מבוססות לתמיכה בה, בבחינת "אני יודע טוב יותר".

הגם שאינני מזלזל בחומרתן של טענות או בזכות להבעת דיעה ולחופש ביטוי, ראוי היה שגופי התקשורת, האמונים על השיח המדובר והכתוב כאחד, יזהרו בשימוש במונחים משפטיים באופן מוטה, בין במכווון ובין במשתמע. בדיקה אינה חקירה; טענות אינן חשדות; ולכאורה -- אותו מונח פטור-עצמי המפורש על-ידי הדובר כהתרת הרצועה לכל אמירה נוקבת ובלתי מבוססת לאחריה -- אינו אלא ביטוי מוטה שנועד לשכנע בקיום בסיס לאמירה שאין לה בסיס שכזה, לפחות לא בפי הגופים האמונים על הליכי הבדיקה והחקירה של טענות.

הביטוי ההולם בנסיבות בהן העובדות אינן תומכות בדיעות המובאות חייב להיות כביכול. טענותיה של ר' הן טענות כביכול. הן עוד לא עברו את מבחן הבדיקה, הבחינה או החשד. הן טענות בלבד. ראוי לתארן ככאלו, וכך גם ראוי להימנע מן השימוש החוזר בביטוי לכאורה בנסיבות בהן הכל הוא כביכול.