|
|
לי זייתוני ז"ל. נכנסה ללב ליבה של הישראליות
|
|
|
|
|
אירועי הימים האחרונים הצליבו בין שתי אהבות: זו של יפה ואילן וזו של לי ורועי. שתי האהבות האלה נקטעו בעודן באיבן, בהפרש קצר של ארבעה חודשים, בהקשר זהה: תאונת פגע וברח. לי זיתוני (25), בת קיבוץ נווה אור שבעמק בית שאן, נדרסה למוות בצומת הרחובות ויצמן - פנקס בתל אביב בתאריך 16.9.11. זמן קצר לאחר התאונה הקשה, הצטרף, בעל כורחו, בן זוגה, רועי פלד, אל השיח הציבורי בישראל. מול מצלמות הטלוויזיה, המיקרופונים ומעל עמודי הרשת, דרש פלד את הסגרתם של שני הדורסים, אריק רוביק וקלוד חיאט, מצרפת אליה נמלטו לאחר האירוע, חזרה אל ישראל.
שאלת היכולת להתמקם בלב-ליבה של הישראליות
כתבת פרופיל ששודרה בתוכנית התחקירים "עובדה" (16.1.12), תיעדה את מאבקו הכואב והבלתי מתפשר של פלד, ובה בעת אפשרה לעמוד על המשאבים שנדרשו לצורך כך: קבוצת חברים נחושה ונאמנה, הקמת עמותה לטובת גיוס כספים, רתימה של אמצעי תקשורת לסיקור המאבק, ומעל הכל - אהבתם של השניים, צעיר תל אביבי ובת קיבוץ שעושה את צעדיה הראשונים בעיר הגדולה, המיטיבה כל-כך להצטלם ולהתנסח במיילים ובמסרונים, ועומדת בניגוד חד לגודל הטרגדיה בה מצאה לי את מותה.
לי ורועי, אם כן, באהבתם ובאובדנם, התמקמו בתוך לב-ליבה של הישראליות, כפי שרובנו מבינים אותה וחושבים עליה. המיקום הזה הוא, הוא שמאפשר, ובוודאי מקל, לעשות למען צמצום המרחק בין ה"פגיעה" ל"בריחה": לתבוע הכרה ונראות, לגייס משאבים, לפעול בנחישות ולאורך זמן למען הסגרת הדורסים ועשיית משפט צדק. אל לי ורועי הצטרפו, בעל כורחם, יפה ואילן סירק מאשדוד. סירק, נשוי ואב לשניים, עובד בחברה למשלוח מטענים לחו"ל, היה בדרכו הביתה ממסיבה בלוד עם יפה זוגתו ביום שישי לפנות בוקר (20.1.12), כשרכב מסוג מאזדה לאנטיס דרס אותו למוות.
אל הכאב הקשה מנשוא של המשפחה, הצטרפו סימני שאלה רבים על זהותם של הדורסים ועל הפעולות להסגרתם. דווקא הדמיון הרב בין שני האירועים - ההקשר הזהה של האובדן (תאונת פגע וברח), הפרש הזמן הקצר ביניהם (ארבעה חודשים), האהבה שנקטעה והשנה האחת המפרידה בין גילו של אילן (26) לגילה של לי (25), כאילו מזמינים עמידה על השוני: יפה ואילן הם בני הקהילה האתיופית שרבים באמצעי התקשורת, בעבר ובימים אלה ממש, הדיווחים על הדרתה ממוקדי כוח, וממילא ממה שנתפס כמרכזה של החברה בישראל.
שאלה של מיקום בין הקבוצות בחברה הישראלית
הדמיון שבאובדן מכאן, לצד השוני במיקום במארג היחסים העדין בין קבוצות שונות בחברה בישראל מכאן, מעלה שאלה מתבקשת באשר לתהודה ולרוח הגבית שיספק השיח הציבורי בישראל לשני האובדנים: האם יהיה בידיהם של בני משפחתו של אילן, במידה ויזדקקו לכך, כדי לעשות בכוחות עצמם למען צמצום המרחק בין ה"פגיעה" ל"בריחה": לתבוע הכרה ונראות, לגייס כספים ולהשיג סקור תקשורתי, משאבים שהנם קריטיים פעמים רבות כל-כך עבור משפחות של קורבנות של טראומות מסוגים שונים בישראל, וקשים עד מאוד להשגה?
