סיפור על כמעט

יצא לו שם של אחד שלא אוהב לשלם. יש רבים כאלה. אלא שהוא, בשונה מאנשים אחרים שלא אוהבים לשלם ומשלמים, הוא לא אהב לשלם - ולא שילם. היה נכנס למסעדה או לפאב – כך השמועה - מזמין משהו לאכול ו/או לשתות, ולאחר שסיים, היה פשוט קם ויוצא. היה בטוח שתהילתו, וההילה שהשאיר אחריו, ערכן גבוה מהחשבון.

ציניקנים שהיטיבו להכירו הוסיפו, שרק מחמת נדיבותו, לא דרש את ההפרשים בין ערך הילתו, לבין החשבון שהותיר אחריו. דידי מנוסי כתב עליו פעם, שאם הוא מקבל הזמנה לפתיחת מסעדה ולא מגיע, הוא היה שולח למזמינו את החשבון. דן בן-אמוץ. האיש והאגדה, ואם ממש לדייק: הזבל והאגדה המנופחת.

הייתי מת שיגיע אלי ל"נרגילה". כשדיברו בגנות הנוהג הנפסד הזה שלו, אמרתי: "וולאק אם הוא יושב אצלי, מזמין לאכול ולשתות, ולא משלם - אני עושה לו, את האימ-אימא של הפדיחות". רק שיבוא. ידעתי ששחיטת פרה קדושה, מעדר הבהמות (הם יגידו "בוהמה") עם הדם הכחול, יש לה ערך יחצני לא מבוטל. על זה תוסיפו את סלידתי מהאנשים האלה, שגזלו תשעה קבין יהירות, מתוך העשרה שהוריד על העולם היושב במרומים.

אינטונציה תוקפנית

ב"נרגילה דוד המלך" בשנים 88'-89', היה קשה להשיג שולחן פנוי בשעות הלילה. לעת ערב, גרר חיים התימני 120 כיסאות פלסטיק (רפורטים? קטן עלי!) מהחצר האחורית, ופיזר אותם על המדרכה, בואכה איבן-גבירול.

בעוד אני מלהג עם שייקה לוי וחברים על המדרכה, הוא מופיע. אני רואה אותו, את הבוהמיין הידוע, עומד לבדו, עשרה מטר ממני, יחף, ולבוש בשמלת גברים, שכנראה קיבל או רכש אצל אחד מחבריו הערבים. מבטו סרק את המדרכה, בחיפוש אחר שולחן פנוי. הוד מלכותו נכנס לאמבוש שהצבתי לו.

קראתי מיד לחיים התימני, מי שניהל את התור והושיב אנשים, והוריתי לו להתייחס לבן-אמוץ בעדיפות ראשונה. "גש אליו, ותגיד לו שמיד אתה מסדר לו שולחן". "מי זה"? שאל בסקרנות. אחר-כך!, אמרתי, "תפוס אותו, לפני שיילך!"

"דן", צעק שייקה לוי. מבטיהם הצטלבו, והוא התקרב אלינו. "אז מה, זאת 'נרגילה' שכל כך הרבה מדברים עליה?", הוא שאל את שייקה, וזה השיב: "כן, זאת 'נרגילה'", ומיד הוסיף: "אל תלכלך על המקום, בעל הבית יושב מולי". הוא נעץ בי את מבטו. "ערב טוב", אמרתי לו, "בתוך דקה מסדרים לך שולחן".

עוד דקה וחצי של שיחת סרק עם שייקה, וחיים ניגש אליו, והודיע לו שנמצא שולחן פנוי. תחושה אמביוולנטית הציפה אותי. חשבתי, שאם יזמין ולא ישלם, ואני עושה לו פדיחה, אולי שייקה לא יאהב את זה. והרי שייקה הוא חברי האהוב, ופגיעה בו איננה מעשה נבון מכל בחינה שהיא... מאידך-גיסא, לא רציתי להחמיץ את ההזדמנות לעשות סיבוב על הקמצנות שלו... חלפו דקות, ואף מלצרית לא ניגשה אליו. "אני הולך לשאול אותו משהו", אמרתי לשייקה. קמתי, וצלעתי לכיוון שלו.

"הכל בסדר?", שאלתי את חובב הקטינות. "למה שלא יהיה בסדר?", השיב בשאלה. שמתי לב, שהייתה טיפה תוקפנות באינטונציה שלו. "רוצה שאשלח מלצרית?". "זה בסדר", אמר, אני ממתין לחברים. "אתה יודע מה? בינתיים תדאג לי לוויסקי". "אוקיי", אמרתי, וחזרתי לשולחן. לא ידעתי איזה ויסקי רצה, ושלחתי אליו מלצרית.

ניסיתי לדלות משייקה אינפורמציה לפשר תוקפנותו. לפי התשובה, כך חשבתי לעצמי, אחליט אם "להיכנס" בו, למקרה שלא ישלם. "הוא בטח שתה קודם שהגיע", אמר שייקה, "מה הוא אמר לך?". "הוא מחכה לחברים", השבתי, "ואני מקווה שלא תגיע בעקבותיו כנופיית שיכורים מיוחסים שיהפכו לי את המקום. מספיק הבלאגן שעשה לי שמוליק קראוס והחברים שלו". "גם אני מקווה בשבילך", חתם שייקה את הנושא, ועברנו לדחקות. הראש שלי היה בפרה הקדושה שתכננתי לשחוט.

בטעם חמצמץ

פתאום מגיעה אורה בר-אור, בעלת הפאב "טאבו", שבצפון הירקון. היא, חלק מהצוות שלה ו...ציון הברמן היפה, שרבות ממלצריות 'נרגילה' ערגו אליו. כל לילה, אחרי השעה שלוש, סגרה אורה את הפאב, והגיעה ל'נרגילה' לחתום את היממה. כדרכם של בעלי עסק לילי, נהגנו מדי פעם להחליף רשמים בנוסח "נו, איך היה", וכו'. הפעם, איך שהגיעה, שאלה את שייקה: "ראית את דן?" שייקה הצביע על השולחן של בן-אמוץ, ואורה, ביחד עם צוותה, הצטרפו אליו. כרגיל, פתחה שולחן.

פתאום, עוצרת ניידת משטרה מול הכניסה, יורד שוטר ממרחב ירקון, בידו פנקס רפורטים. היישר אלי. שייקה זורק מילה, השוטר צוחק, מסתובב, וצועק לחבר שהמתין בניידת: "בוא, בוא תראה מי פה". האינטראקציה בין השוטרים לשייקה (היו הרבה מפגשים כאלה), תמיד שיעשעה אותי. שפת הגוף הסגירה הערצה ומבוכה לנוכח דברי התוכחה שהשמיע באוזניהם. "הייתה תלונה משכנים", ניסה השוטר להצטדק. נו טוף, תלונה, תלונה.

הראש שלי היה נתון לבוהמיין. עשיתי סימן לחיים לבוא אלי. "שים לב לשולחן של אורה", לחשתי לו באוזן, "מעניין אותי לדעת, אם החשבון של בן-אמוץ ישולם. אם לא - תקרא לי, לפני שיספיק להסתלק".

פתאום הסיירה של היחידה המרכזית עלתה על המדרכה ממול. ירדו כמה בלשים. כשראיתי את חבר הנפש שלי נתי להב, ידעתי שמדובר בלקוחות. הוא התקרב אלי, השלושה המתינו מרחק של כמה מטרים. "נרי, סדר לנו שולחן", לחש לי באוזן. קראתי לחיים, ותוך דקה וחצי הוא הוציא מהחצר האחורית שולחן מתקפל ופתח אותו. דקה אחרי, הביא עוד ארבעה כיסאות פלסטיק והניח סביב השולחן. נתי קרא לחברים לשבת.

שני פרחחים שהמתינו בתור, ראו את היחס המיוחד לבלשים, והביעו בפניי מחאה בלתי מנומסת בעליל. "סידרת שולחן למאנאייק - ואנחנו מה?" פחדתי מהם, ועוד יותר פחדתי מהתגובה של נתי והחברים שלו. למזלי, התפנה שולחן, ועוד לפני שהטמפרטורה נסקה, ישבו. כמה שניות אחרי, הצטרפו אליהם שתי פרחות מאופרות בהגזמה.

נתי הגיע אליי. "נרי, יש בעיות?". "כן", לחשתי לו באוזן, "אני חושש שדן בן-אמוץ לא ישלם על מה שהזמין". "אני מתכוון לחבר'ה האלה שניגשו אליך, אנחנו מכירים אותם". "הם בסדר", אמרתי. בזוכרי את הלהיטות של נתי להשתמש באגרופיו. נתי שב למקומו. ניכר בקולו שהתבאס קצת שלא סיפקתי לו תירוץ להכניס אקשן למשמרת שלו.

פתאום אני רואה את דן בן-אמוץ קם מהשולחן של אורה. קראתי לחיים, וביקשתי ממנו לברר אם שילם. לפני ששאל - אורה הרגיעה: זה בסדר. החשבון של דן, עליי. אחרי שחזר עם תשובה מרגיעה - חשבתי לעצמי: נתי ואני חברים. הוא רצה לפרק עצמות, ולא קיבל. אני רציתי לשחוט פרה קדושה, והתפספס לי. הבדיחות המצחיקות של שייקה לוי, וריקוד ההורה של הקופה רושמת, לא הצליחו לבטל את הטעם החמצמץ של כמעט...