|
|
נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ימי קרטר (משמאל) עזר וייצמן (מרכז), ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין (שני מימין)
|
|
|
|
עם יאסר ערפאת ב-1997
|
|
|
|
חוסיין מלך ירדן (במרכז) מבקר את וייצמן בביה"ח
|
|
|
|
עם האפיפיור המנוח, יוחנן פאולוס השני (במרכז)
|
|
|
|
עם נשיא דרא"פ לשעבר, נלסון מנדלה (משמאל)
|
|
|
|
|
|
עזר ויצמן - איך רואה אותו התקשורת הזרה? העיתונים הזרים בחו"ל דיווחו על מותו של מנהיג "צבעוני, יחיד במינו, חלוץ השיחות עם העם הפלשתיני ומי שעבר ממקומו כנץ במפה הפוליטית ליונה ותמך בשלום עם השכנים הערבים של ישראל.
חדשות CNN פותחות את הכתבה על מותו של ויצמן בתאור של מי שהיה, בין היתר, האדם אשר סייע לגרום להסכם השלום הראשון של המדינה היהודית, עם מדינה ערבית.
בטלגרף המקוון מכנים את עזר ויצמן: "המנהיג הבלתי נשכח ביותר במדינה" וללא ספק - "הצבעוני" ביותר מהמנהיגים הישראלים. מפקד מבריק בצבא ופוליטיקאי מבריק - היה ויצמן איש של שלום, במשך שנים רבות הפוליטיקאי הפופולרי ביותר במדינה. עוד בטלגרף מציינים, בין יתר תכונותיו הטובות הכוללות את מראהו ההוליוודי, גם את תכונותיו הפחות חיוביות, בהן מצבי הרוח, חוסר סבלנות והיותו אדם לא צפוי המחזיק בדעה מאד חיובית על עצמו.
"הוא מעולם לא יצא מגדרו להכיר חברים או להשפיע על אנשים ויכל למצוא הנאה בלהרגיז אותם; אך, למרות היכולות שלו, הוא מעולם לא הגיע לצמרת, לא בצבא ולא בפוליטיקה".
ב"טיימס" המקוון גם כן מציירים את דמותו של ויצמן כצבעונית ביותר. "הוא היה רועש, הרפתקן מעורר השראה, והגישה הפוליטית שלו צוינה לאורך זמן על-ידי האמונה כי קיומה של המדינה היהודית תלוי בחוזקה הצבאי וביכולתה להתגבר על איומים מהשכנות הערביות".
ברוב העיתונים המקוונים, מדגישים את תזוזתו של ויצמן לצד השני של המפה הפוליטית. כך גם בחדשות טיוואן: "בשלושה עשורים בחיים הפוליטיים, נע (ויצמן) מנץ ליונה, ואמר כי היהודים היו צריכים ללמוד "לחלוק את החלק הזה בעולם" עם הערבים. בעיתון ציינו את מעורבותו של ויצמן ביצירת קשרים חלוציים עם הצד הפלשתיני לפני שהתפטר מממשלתו של מנחם בגין.
בעיתון נכתב, כי התנהלותו של ויצמן הפיחה חיים במוסד הנשיאות - אשר בדרך כלל נחשב למוסד טקסי בלבד. זאת ועוד - לשונו החדה "סיבכה אותו פעמים רבות עם הפוליטיקאים אשר טענו כי הוא חרג מסמכותו".
בניו יורק טיימס מתארים את ויצמן כאדם חריף אשר בנה את חיל האויר של ישראל והוביל לניצחון הערבים ב-67'. את שמו, כך נכתב בטיימס, עשה לו ויצמן כאחד מהלוחמים המהוללים הישראלים, למרות שהפך לבסוף ליונה פוליטית. "בן-כלאיים" מכנים בעיתון את ויצמן, אשכנזי ממזרח-אירופה אשר דיבר עברית שוטפת, אנגלית, מעט ערבית ומספיק יידיש "כדי לקלל". גם בניו יורק טיימס מציינים את מרכזיותו של ויצמן בתפקיד הנשיאות, ואת מעורבותו בחיים הפוליטיים של המדינה.
בוושינגטון פוסט המקוון מתארים את דרכו של ויצמן מהלחימה לדיפלומטיה תמיד "כפרובוקטור". הפוסט שם דגש על מרכזיותו של ויצמן בתהליך השלום עם מצרים, למרות שעברו הוא דווקא בצד הנצי של המפה הפוליטית. "פלייבוי" בנערותו, מתאר הפוסט את ויצמן כמנהיג מפתח במהלך מלחמת ששת הימים.
"אניגמטי" - כך מכנה את ויצמן כתב הגרדיאן הבריטי - "אדם בעל דעות עצמאיות אשר נולד לתוך הדבר הקרוב ביותר שיש במשטר הציוני למשפחת מלוכה... מלח הארץ, נוח ומקסים".