גם בערב פרשת זכור תשע"ב, קשה להשתחרר מן התחושה הכללית אותה מבטא קהלת כשאמר: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש". ראש הממשלה לשעבר,
יצחק שמיר, אמר זאת בצורה פחות דיפלומטית, כשקבע: "הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים".
עמלק רק לובש ופושט צורה. פעם הוא מופיע בבגדי קרב ופעם בחליפה ועניבה. פעם הוא מתלהם בכיכרות ופעם מגלגל עיניים בצדקנות, פעם ידו אוחזת חרב ופעם בעלה של זית. כך או כך, זוהי תמיד אותה גברת, רק בשינוי האדרת. זו הגברת המיומנת לתקוף את העייפים והיגעים ולזנב בנחשלים ובחלשים.
גם אנו, להבדיל, פושטים ולובשים צורה. פעם אנו בגלות ופעם בארצנו; פעם נראים כלוחמים ופעם מתנהגים כחגבים; פעם קנאים ופעם מתרפסים; פעם מאוחדים ופעם מפורדים ומפוזרים; פעם חכמים ופעם טיפשים; פעם תמימים ופעם מתוחכמים. המלחמה בין שתי הישויות הללו רק פושטת ולובשת צורה, או מחליפה שיטה ומקום. אולם מגמתה אחת: "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". זו מלחמה שאין לה קצבה ואין לה סוף - "מלחמה לה' בעמלק מדור דור".
זיכרון חי, תוסס, פועם וזועק ובכל זאת - משהו כן השתנה. בצומת הדרכים בה אנו עומדים היום, אנו נפגשים בעמלק מאירופה של לפני כ-70 שנה. מדי יום אנו נפרדים מבני הדור שפגשו בו פנים אל פנים, אלו עם המספר על הזרוע. הזמן עושה את שלו. בני הדור ההוא בעצם פרידתם מאתנו מטילים על שכמנו, בני הדור השני והשלישי, צוואה של זיכרון. אין מדובר בזיכרון פאסיבי או אקדמי בלבד, אלא בזיכרון חי, תוסס, פועם וזועק.
אין הכוונה רק לזכור שמות של אנשים, מקומות, תאריכים, עיירות, גטאות, מחנות ומרידות. זכירת כל אלה חשובה ונצרכת, אולם חשוב לא פחות לזכור גם מה היה קודם לכן. מתי נכתבה הכתובת על הקיר, מי קרא אותה ומי התעלם, מי נטל יוזמה ולקח אחריות ומי נותר פאסיבי. חשוב לזכור שלעולם אל לנו לומר "לעולם לא". יש לזכור שמה שהיה, עלול להיות.
הדור הראשון נפרד מאיתנו ומותיר אותנו במציאות שבה מדינה ועצמאות הם דברים מובנים מאליהם. אנחנו דור דיגיטלי של פייסבוק ואייפון, מחוברים לעולם הגדול ולערכיו. דור שבע וגם בועט, שלפעמים נראה כאילו נרדם בשמירה, ואמונו בעצמו ובאדם גורם לו שוב להיתמם, במקרה הטוב, או להתכחש למציאות ולעצום עיניים מהכתובת שעל הקיר, במקרה הרע.
העמלקיות של דורנו כמו חניך בקורס צבאי, או סטאז'ר בסיום הלימודים היוצא לשטח, כך גם אנו נדרשים לצאת למערכה מול העמלקיות של דורנו. שדה המערכה מורכב ומגוון. יש שדה מערכה עם נשק קונבנציונלי ואטומי; יש מנגד גם שדה מערכה וירטואלי עם נשק סייברי, שדה אינטרנטי עם נשק בדמות אתרים, הסברה, הסתה ושנאה. כל האמצעים כשרים.
המערכה רק נעשית מורכבת יותר ומתוחכמת יותר. משה כבר לא ניצב בהר ומרים את ידיו, אבל המסר שעולה מהקרב הראשון ההוא נגד עמלק, רלוונטי שבעתיים: "אלא לומר לך שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה - היו מנצחין".
כפי שאני עושה ב-22 השנים האחרונות, בעזרת השם בשבוע הבא אצא שוב, בפעם המי-יודע-כמה, עם קבוצה נוספת של מאות סטודנטים ישראלים למסע מאתגר, מרתק, משמעותי ומתיש אל גיא ההריגה. יהיו שם ישראלים צעירים מכל הארץ, העדות, הזרמים והדעות. פסיפס של החברה הישראלית שגדלה במציאות חיים אחרת. הם נולדו אל החופש, אל הדמוקרטיה, אל זכויות אדם. זוהי חברת העתיד וממנה תצמח גם המנהיגות העתידית באקדמיה, בחינוך, בספרות, בהיי-טק, ברפואה, במדע, בפוליטיקה ובכל שאר תחומי החיים.
דפוסי זיכרון ליום שאחרי איתם נשוב ונלמד, בהתאמה למקום ממנו הם באים ולתקופה בה אנו חיים, הלכות מלחמה והלכות נקמה, הלכות מדינה והלכות תקומה, הלכות גלות והלכות גאולה, הלכות שנאה והלכות אהבה. איתם, כמו עם כל בני דורנו, נידרש לדיון הנוקב השואל, האמנם מה שהתרחש בימים ההם לא שייך לזמן הזה. איתם נצטרך לגבש דפוסי זיכרון נכונים ומתאימים ליום בו ייפרד מאיתנו אחרון האנשים עם המספר על הזרוע.
הים הוא אותו הים ועמלק הוא אותו עמלק. את עמלק כנראה שלא נצליח לשנות, אך הלוואי ונצליח לשנות את מה שתלוי בנו, שלא נעמוד מבוישים ונכלמים מול מילותיו של הרב מנחם זמבה הי"ד, מראשי רבני ורשה, שעמד בימיו האחרונים של הגטו מול רבבות אחיו הנשלחים ולהשמדה וזעק לדורו ולדורות: "השלינו את עצמנו בדמיונות שווא. עם חכם ונבון - ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן - 'אולי' ו'שמא' ו'אפשר'. שגינו קשה. הייתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה, והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה. צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את הכל".
