על-אף היותו ערבי, הוכיח השופט העליון,
סלים ג'ובראן, את נאמנותו המוחלטת למדינת ישראל. בשבתו על כס המשפט הוא נשבע לה אמונים, וגם ללא שירת "התקווה" הוא מייצג אותה כראוי. בקצף עליו יש, לכן, מידה רבה של קטנוניות וצרות-עין, אם לא בורות של ממש.
אחרי ככלות הכל, "התקווה" היא המנונו הלאומי של העם היהודי, ושלו בלבד. מטבע הדברים אין לשופט העליון, סלים ג'ובראן, כל חלק בו. הדעת נותנת שמילותיו לא רק שאינן משקפות את שורשיו - הן גם אינן אמורות לדבר כלל אל ליבו. שלא בטובתו נקלע, אפוא, השופט ג'ובראן למהומה רבה על לא מאומה וה"עליהום" המביש עליו צריך היה להימנע ממנו.
הסיטואציה המביכה הזו הזכירה לי פרשה מימי עלומי כתלמיד-תיכון בפנימייה היהודית-ציונית לשעבר, "וויטינהגם קולג'", בברייטון שבאנגליה. מדי בוקר נהגו להשמיע בה, מלבד תפילת ה"שחרית" הדתית, גם את ההמנון האנגלי, בצידה של "התקווה" שלנו. בדרך זו נשמר הכבוד הראוי הן למסורת היהודית והן לזו האנגלית.
אנחנו והם על-אף היותו ממוקם בטריטוריה אנגלית, "וויטינגהם קולג'" היה מוסד חינוכי ציוני לכל דבר, שהטיף לעלייה ולהתיישבות בארץ. האווירה הישראלית הדומיננטית שבין כתליו לא הפריעה לאנגלים לטפח אותו ולנהוג בו בכפפות של משי. ההוקרה, מסתבר, הייתה הדדית. לשמע מילות ההמנון האנגלי הזדקפנו אנחנו, תלמידי הפנימייה, לעמידה דוממת, נוסח השופט סלים ג'ובראן, תוך שנמנענו מלשיר את מילותיו. בכך הסתכם הכבוד הפאסיבי שלנו להמנון האנגלי.
אותם דברים היו אמורים גם באולמות התיאטרון והקולנוע באנגליה של אותם הימים. בסופו של יום נהגו להשמיע בהם את ההמנון הלאומי הבריטי, כשאנחנו, הישראלים, ניצבנו דוממים בלבד לשמעו.
כל זה גם הזכיר לי סיטואציה דומה, בעת תפילה בבית-כנסת. חזקה על נוצרי המזדמן אליה שלא יימנע מלחבוש במהלכה את כובעו, מבלי שימלמל את מילותיה; ממש כשם שיהודי שנכנס למיסה כנסייתית - ימהר להסיר אותו מראשו. באותה מידה נהגנו גם אנחנו בפסח של השנה החולפת. היה זה כשאירחנו לליל הסדר אורחים נוצריים נכבדים, כשכל עת קריאת ההגדה הם ישבו חבושים בכיפה על ראשם.
אותו הנוהג, בהבדל של אלף אלפי הבדלות, מתקיים גם בעת עריכת לוויה, לא עלינו. בעוד שאנחנו, כיהודים, משתתפים בה בכיסוי ראש - מסירים בפנינו הנוצרים את הכובע. ודי לחכימא ברמיזא.
