בית משפט השלום של רמת אביב ב'

עלא חתוק, חייל צ'רקסי, עבר בתחנה המרכזית בנתניה, ונתבקש על-ידי אדם להצטרף אליו לחנות צילום ולהצטלם כאשר הוא אוחז בספר תורה, על-רקע תמונה של הכותל המערבי. עלא חתוק הסביר שאיננו יהודי, אך לטענתו עשה טובה, והצטלם. לאחר זמן מה ראה את תמונתו מתנוססת בעיתון, בליווי הסבר של הכתב על קמפיין של אנשים מחב"ד לעודד חיילים לסירוב פקודה בימי ההינתקות.

עלא חתוק יצר קשר עם הגורם שצילם אותו (באמצעות פרטים שקיבל מהעיתון לאחר פנייתו אליו), כתוצאה מהפניה הושמדו 150,000 גלויות עם תמונת התובע, והגלויה פורסמה בפועל עם תמונה אחרת. ישנם חילוקי דעות לגבי מידת הסכמתו של עלא חתוק לפרסום הגלויה ומידת הזדהותו עם המטרות האנשים העומדים מאחוריה. אין מחלוקת שעלא חתוק לא תכנן ולא צפה את פרסומה בעיתון, טענת התובע היא שעיקר הנזק נגרם לו בקהילתו הצ'רקסית, בשל הפרסום עם הסממנים היהודיים המובהקים והעידוד לכאורה לסרבנות (אשר ברמת אביב והסביבה נחשב אולי בנסיבות אחרות כדברי שבח).

פסק דין בלתי סביר

פסק הדין [קישור] הוא לטעמי מאוד מאד בלתי סביר, של שופט שלום שכולם מצפים ממנו להיות סביר. ומהו אדם סביר? אדם סביר הוא אדם השוקל את כל השקולים, נותן לכל שיקול משקל ראוי, ומכל אלה יסיק את רמת ההסתברות של חלופה א' על חלופה ב' ויחליט על-פי אותה רמת הסתברות.

ועל איזו הסתברות צריך להסתמך שופט שלום כאשר הוא שוקל נזק? האם ההסתברות שהלכה אחת של בית המשפט העליון תופסת, ולא הלכה אחרת הנוגדת אותה ב 180 מעלות?, האם ההסתברות לכך, שהשופט היה ניזוק באותה מידה לו היה נקלע לסיטואציה דומה?, ואולי ההסתברות ששופט השלום לעולם לא יגיע למחוזי, אם ישחה נגד הזרם? ובכן, התשובה היא לא כל אלה, אלא תשובה פשוטה ביותר, מהי ההסתברות שהנתבע אכן ניזוק, במידה שאיננה זניחה, ושהנתבע (ואולי גם צדי ג' שצורפו) הם המזיקים. זהו, מאומה לא יותר.

בית המשפט נועד לקבוע שדברים שנאמרו, ואשר עלולים לפגוע ואשר ההסתברות שנגרם נזק בגינם עקב הפרסום היא גדולה ושהנזק איננו זעיר ופעוט, כאשר המזיק הראשי הוא ולא אחר הוא הנתבע, זו בדיוק ההחלטה שאנו מצפים מאדם סביר.

אכן קבע בית המשפט העליון, (לשעתו), שבחינת הפגיעה לא תהיה בעיני הנפגע אלא בעיני אדם סביר, אך תרופה זו נועדה למנוע מכל מיני אנשים הזויים לומר "נפגעתי, תביאו פיצויים" וודאי לא נועדה לכך ששופט בתל אביב ישפוט נזיקין על-פי תורת עולמו, אלא חייב הוא לשים עצמו בנעליו של הנפגע, ומשם להחליט על רמת ההסתברות שנגרם נזק ועל רמת ההסתברות שהנתבעים הם שגרמו לו או לחלקו, כי הרי נזק, בייחוד נזק מלשון הרע הוא ודאי נזק סקטוריאלי, אמירות מסוימות ייחשבו בסקטור אחד ככלום (או אפילו כמחמאות), ובסקטור אחר הן תחשבנה כסוף העולם.

"כתבנו מדווח שאפרים הלפרין נצפה יושב ונינוח במסעדה יפנית, לוגם מיין צרפתי משובח, אין תענוג רב יותר מבילוי כזה בערב שבת..."

והשאלה היא מיהו אותו אפרים הלפרין הלז, האם הוא יליד רמת אביב והסביבה, הוא לא יפסיק לקבל טלפונים, קיר הפייסבוק שלו ימלא פתקים יותר מאשר הכותל המערבי, ומכונות ה ANTI SPAM לא תעמדנה במטר המיילים המברכים, אך אם אפרים הלפרין הלז היא יליד בני ברק והסביבה אז אלוהים ישמור, האפרים הזה הופך מת מהלך, שמו יפורסם בפשקווילים, ילדיו יוחרמו, ואשתו תתגרש ממנו.

ושלמה המלך היה אומר, בואו נבדוק אם היה נזק, לוּ אני חרדי כמו אפרים ולוּ עלי היו נאמרים הדברים האם הייתי ניזוק? או לחלופין לו אני עיגולד כמו אפרים מרמת אביב האם הייתי ניזוק?

זהו מבחן הסבירות, לכך התכוונו (אני מקווה) גדולי השופטים (לשעתם) באמרם שאין להסתכל בעיני הנפגע, חובה להסתכל מעיני השופט, אך השופט חייב קודם לכן להיכנס לנעלי הנפגע, ומשם לשפוט .

לעניין האמת והשקר.

על-אף שלא נזקק לכך, נכנס בית המשפט לשאלת האמת והשקר בפרסום.

ושוב אנחנו מחפשים את שלמה המלך. מאי נפקא מינא לנו אם הנפגע הסכים או לא הסכים לפרסום הגלויה (נחזור לכך בהמשך) כי הרי כל העניין היה סביב פרסום עיתונאי שמעולם לא היה אמת (אפילו לא אמת לשעתה) כי הגלויה הזו מעולם לא פורסמה על-ידי הגוף שהפיק אותה, אלא רק על-ידי העיתון.

העיתונים מונעים משיקולים כלכליים, העיתונאים פועלים משיקולים שאני לא תמיד יורד לעומקם (ייתכן שבאמת אין לחלקם עומק), יש ניסיון להקדים את האירועים, לדווח עליהם מראש, לפני שהתהוו, וכל עיתונאי ועיתון שעושים כך לוקחים על עצמם את האחריות, שאם האירוע בפועל לא יקרה, או יקרה אחרת ממה שניבאו, והדיווח המוקדם פוגע במישהו, יישאו העיתון ועיתונאי באחריות המלאה לנזקים (ואפילו הגנת תום לב לא תעמוד להם) וברור שכאשר האירוע נשוא הנזק (פרסום הגלויה כשתמונתו מודפסת עליה) לא קרה בפועל הרי שמדובר בדיווח שקרי מובהק שהמובהקים.

מה עוד שהמקור של העיתון לא היה גלויה בפועל אלא חומר טיוטא שהועבר לו במייל כך שהיו לעיתונאי ולעיתון מספיק נתונים להבין שמדובר בביצה שלא נולדה, וקיים סיכוי מאד מאד סביר שהפרסום על קיומה, עומד על כרעיים של תרנגולת, ועלול לפגוע באנשים, ולכן הזהירות המקרה כזה היא מחויבת, ועל פזיזות מזיקה, משלמים, ובדיוק לצורך הזה הוקמו בתי המשפט.

שלמה המלך שלי היה מחליט חד-משמעית שנגרם נזק, ושהנתבעים בפזיזותם העמיסו על שכמיהם גם את נזקם של צדי ג', וכאן אנו מגיעים לשאלת הפיצוי.

שאלת 'האשם התורם'

לו אני שלמה המלך הייתי מעלה בשלב הדיון על הפיצוי שאלה מאוד מהותית שאלת "האשם התורם" האם עלא חתוק בהסכמתו להצטלם, באופן שהצטלם, לא הכשיל את עצמו, ובפועל פזיזותו, אולי טוּב ליבו הם שהיו לו למכשול והם אלה שגרמו לנזק, או לחלקו, הייתי בודק מה ההסתברות שלולא הפרסום בעיתון היו מתפרסמות הגלויות, ושוקל אם נזקן היה גדול יותר או קטן יותר מה גם שלאחר פרסומן, היו עלולות התמונות להגיע לכל העיתונים ולכן אולי פעולת העיתון סייעה לו בצמצום הנזק דווקא.

אבל שופטינו שכחו כבר מזמן שדיני לשון הרע דיני נזיקין המה, והם מעדיפים להתפלפל עם כל מיני ציטוטים של בית המשפט העליון (לשעתו) אשר כבר קרע את חוק איסור לשון הרע לגזרים בכל מיני החלטות שקיבל על-פי החוק (לשעתו) , מאשר להתמודד עם שאלות פשוטות כמו האם נגרם נזק, מה מידת אחריות הנתבע או הנתבעים לנזק, מה האשם התורם של התובע משקללים נכון את שני המספרים, ויאללה לערעור.

המחלה קשה, מילים שנטבעו לפני שנים על-ידי בכירי המערכת, מפורשות על-ידי יורשיהם בכיוונים שגויים מהיסוד ומטביעות את המערכת.

קביעת בית משפט השלום, אומרת לטעמי חד-משמעית, אנו איננו בית משפט של תל אביב יפו אנו השופטים של רמת אביב ב' ואולי השכונות הדרומיות של ג' – מי שלא בברנז'ה לא כדאי לו להיכנס בדלת, ואני מאמין שתמונה דומה מתקבלת מפסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אילנה דיין (בכל מקום בו כתוב רמת אביב ג' יש לכתוב רחביה - בהתאמה).