הכל מאוחר מדי ומעט מדי בפרשה עגומה זו.

הנגמ"ש צ-750119 של יקי הגיע מאוחר מדי לטרטור 42. מערימת הגוויות של חיילי הצנחנים שלפו אנשיו את גורי, רב"ט בפלוגה המסייעת של גדוד הצנחנים 890, שמפקדיו הפקירוהו לדמם למוות, כמו שאר חבריו. שאר הצנחנים, ששכבו שם, כבר היו מתים. רובם דיממו למוות מחוסר טיפול. העמיסו את גורי על הנגמ"ש, והסתלקו מהר, בתקווה שיצליחו להיחלץ בשלום מגיא ההריגה, שנשלט על-ידי המערך המצרי.

גורי – כמו שאר חבריו – נפצע קשה כשטנק "מגח" M-48 ישראלי (מגדוד 100) התפוצץ בקרבתם. הוא שכב מדמם, בטנו קרועה, ונופף בחוטר של תת-מקלע "עוזי", שהסתייע בו לזחול כמה מטרים. יקי, שהמתין הרחק משם לצליחת התעלה מערבה, צפה במשקפתו סביבו, עד שהבחין מישהו בתנועת ידו של גורי. יקי נחלץ לחלצו, למרות שהיה מחטיבה אחרת – פלוגת צנחנים (במיל.), שסופחה לכוח החרמ"ש של חטיבת מילואי השריון 217 "הסוס הדוהר".

רק עכשיו – באיחור רב – החליט המטכ"ל להעניק לסגן (מיל.) (דאז) יעקב-יקי חיימוביץ-חץ (שעוטר בעיטור העוז על גבורתו בקרב על גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים) ולחמשת אנשי צוותו (סמ"ר עוזי בן-צבי, סמל איתמר בריל, סמ"ר שאול לוי, סמ"ר ידידיה פינסקי וסמל מנחם רביד – דרגותיהם במלחמת יום הכיפורים) תעודות הערכה מטעם מפקד פיקוד הדרום על גבורתם בחילוצו של גורי.

הכישלון המחפיר של גדוד הצנחנים הסדיר בטרטור 42 – בפאה מרוחקת בדרום החווה הסינית – לא יעזוב, כנראה, את סדר-יומנו גם כשיידמו כל משתתפיו – אז נערים בגיל עשרים, וכיום נוגעים כבר שרידי הגדוד בגיל שישים, ונמוגים בזה אחר זה. זה קורה למרות ניסיונות אדירים של חטיבת הצנחנים 35, של גדוד 890, של מפקדת קצין חינוך ראשי ושל גורמים אחרים בצבא לטאטא את זכר כישלונם הנורא, ולהעלימו.

כסת"ח קלאסי – כמיטב המסורת, שצבאנו מצטיין בה.

לשם כך ריפדו בשנת 1975 יותר מעשרה צנחנים, ממשתתפי הקרב, בעיטורים ובצל"שים על לא-עוול בכפם – ובראשם סא"ל יצחק מרדכי, מפקד הגדוד, שנכשל בכל היבט אפשרי של הכנסת גדודו לקרב ושל הוצאת אנשיו מגיא הריגתם.

בטרטור 42 לא היה קרב בשבעה-עשר באוקטובר 1973, אלא מטווח ברווזים, שערכו המצרים בצנחנים, שהלכו לתומם לחפש "ציידי טנקים" – המצאה, שאינה כתובה בשום ספר מצרי/רוסי לתורת לחימה, אלא שאובה מדמיונם הפרוע וחסר-האחריות של מפקדים לא-מקצועיים, שהובילו את גדוד 890 כצאן לטבח – מפקדת אוגדה 162, מפקדת חטיבה 35 ומפקדת גדוד 890. בטרטור 42 המתין לצנחנים מגדוד 890 מערך חפור קלאסי של המצרים.

רק כעת מתברר, שערב הקרב עיין מפקד חטיבת הצנחנים 35 בתצלום אוויר, שפוענח במחלקת המחקר של אמ"ן, והובהל במטוס קל לחזית. התצ"א של המערך המצרי בגזרה הדרומית של ארמיה 2 – אזור ההתקפה המיועדת של גדוד 890 – לא הצליח להוציא את מפקדי הצנחנים משאננותם. כשם שאזהרה של מג"ד הסיור-והנ"ט 582 – צנחן ותיק (מיל.) – שהוכה קשות במקום סמוך בלילה הקודם, התקבלה בביטול – כמו אזהרתו של מיכה קפוסטה – עוד צנחן ותיק (מיל.) ידוע. גם אחרי כעשרה ימים במלחמה, המשיכו כוחותינו לזלזל באויב, ולגלות חוסר-מקצועיות וחוסר אחריות.

גדוד 890 חדל להיות כוח לוחם כשעה מתחילת ההיתקלות. כמות הרוגיו ופצועיו (בעיקר, של מפקדים, ובהם שני מ"פים) הייתה רבה, ומשעה שתיים בלילה (170200) ואילך הפך הקרב לפעולת חילוץ מתמשך.

את החרפה חשף ברבים בראשונה בריש גלי הבימאי ניר טויב. מאמצים אדירים לעצור, לפני כשמונה שנים, את הקרנת סרטו, "רשומון", הניבו את ההפך: סיפור הטבח בחיילי 890 עלה לדיון ציבורי, וחשף את ערוות הצבא. בעקבות הדיונים על אודות אי-הקרנת סרטו בערוץ 2, התארגנו אזרחים, לוחמים ובני משפחותיהם בפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה (להלן – הפורום), שהחל לדון באירועי הקרב, באינטרנט ובפגישות פומביות, ותחקרו את מה שאיתרע לגדוד 890 באותו הלילה האומלל. כתוצאה מכך, נוצר, בניגוד לתקוות מערכת הביטחון, לחץ ציבורי, שהציף את הסיפור, עד שמחלקת היסטוריה בצבא נאלצה למנות חוקר, שייכנס לעבי הקורה. (גילוי נאות: אני חבר בפורום – אב"צ.)

דרך אגב, לאחר לחצים ולחצים-נגדיים הוקרן הסרט של טויב. וכמו במשל הידוע, חטף הצבא מכות, אכל דגים באושים, וגם גורש מהעיר. הצנזורה השרירותית על הסרט יצרה, כצפוי, הד עצום סביב טענות ניר טויב, וגלי ההדף ממשיכים להתערבל גם עתה.

הצבא חילק צל"שים בסיטונות למשתתפי הקרב בטרטור 42, שרבים ממפקדיו הפכו לימים לקצינים בכירים (הרבה אל"מים, תא"לים, אלופים ואפילו שני רמטכ"לים לעתיד השתתפו בו) בגין תפקודם המזהיר כביכול בקרב. נכתבו חוברות צבאיות של מורשת-קרב, ונקשרו כתרים רבים מספור לגבורת גדוד הצנחנים. אך הדבר הבסיסי לא נעשה: הצבא לא תחקר את הקרב, שנהרגו בו כחמישים איש. למעשה, טרם נכתב תיאור רשמי מוסמך של הקרב. חוקר (במיל.) במחלקת היסטוריה חקר את הקרב באיחור רב (רק משנת 2005!), אך מחקרו טרם סוכם (למרות ריבוי מדהים של טיוטותיו) עדיין; או שמא, כנהוג אצלנו, סוכם בחשאי, כדי להעלים את מסקנותיו הבלתי-הגיוניות, על-מנת לא לזעזע את המערכת – בניגוד להבטחה בכתב של ראש מחלקת היסטוריה לחלוק עם הפורום את מסקנות המחקר.

גדוד 890 ניתק בקושי את עצמו מהמגע הכושל עם המצרים, ורבץ בשטח כאבן שאין לה הופכין, ללא מנהיג, עד שכוחות אחרים, מילואי שריון, חילצוהו – מצב מביך מאוד לגדוד, שנחשב לערש הצנחנים. ראשון ניסה לעזור לו גדוד טנקים (מוקטן) 100 (מחטיבת בית-הספר לשריון 460) בפיקוד של אהוד ברק. הטנקים הסתערו ללא מודיעין, בניגוד לכל היגיון, ונתקלו במצרים. בהסתערותה איבדה פלוגה ב' של משה עברי-סוקניק כמה טנקים ואת סגן אשר טל, הסמ"פ, שהועף מצריח הטנק שלו, נפצע, חבר לצנחנים, והמתין עמם בדריכות עד לחילוצם.

אל טרטור 42 החלו להגיע כוחות חילוץ, שחלקם התנדבו למשימה: פלוגת הסיור (מיל.) "במבה" בפיקודו של שלמה גורן (מחטיבה 460); סגן יעקב שור, סמ"פ בגדוד מילואי החרמ"ש 142 (בחטיבה 217); פלוגת מילואי החרמ"ש "הולדין" מגדוד 100 בפיקודו של גדעון דבורצקי ע"ה; וצוות יקי מפלוגת מילואי החרמ"ש "גוב" בגדוד 142 (מחטיבה 217); ואחרונה – פלוגת מילואי החרמ"ש "סאנבים" מגדוד 410 (בחטיבת השריון 600 "נתיבי האש") בפיקודו של דוד גלזר ע"ה.