ביהמ"ש העליון קיבל באופן חלקי, ערעור שהגיש נאשם על פסק-דינו וזיכה אותו מעבירת האונס בה הורשע. נקבע, כי מאחר והמתלוננת, אשתו של הנאשם, נקבה ביום שני כיום ביצוע האונס בתלונה שהגישה למשטרה ואילו בעדותה, נקבה ביום שבת, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק.
הבעל הורשע בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע, בביצוען של מספר עבירות כלפי בת-זוגו: אינוס, תקיפת בן-זוג, איומים והדחה בחקירה. בעקבות ההרשעה, נגזרו עליו 5 שנות מאסר וכן שנתיים מאסר על-תנאי. הבעל הגיש ערעור לביהמ"ש העליון על הרשעתו, בעוד שמדינת ישראל, השיגה על קולת העונש.
ביהמ"ש המחוזי: קיבל את גרסת האשה למרות סתירות שנמצאו בה
הרשעת הבעל התבססה בעיקר על עדותה של האשה. בעדותה, סיפרה האשה כי ביום שני, כשבוע לפני הגשת התלונה, הגיע הבעל לביתה, וחרף התנגדויותיה ומחאותיה, אנס אותה. היא סיפרה, כי איימה על בעלה שתתלונן במשטרה והוא בתגובה, הזמין אותה להתארח בביתו ביום המחרת, כדי ליישר את ההדורים ביניהם. היא הגיע לביתו בלוויית ילדם המשותף, אולם לטענתה, במהלך אותו ביקור, תקף אותה הבעל פעם נוספת, ואף ניסה לחנוק אותה.
לאחר שהיא נחלצה מידיו ועשתה את דרכה אל מחוץ לדירה, הלך הבעל בעקבותיה והציע לפצותה בכסף כדי שתימנע מלפנות למשטרה. לבסוף, סוכם כי הבעל ישלם לה סכום של 1,000 שקל, שאת מחציתו הוא שילם עוד באותו יום, ואת היתרה השלים ביום המחרת.
בגרסת האשה נתגלתה סתירה, בשאלת המועד בו התרחשה עבירת האינוס. האשה טענה בהודעותיה במשטרה, כי עבירת האינוס בוצעה בגופה ביום שני, ואילו בעדותה בביהמ"ש, טענה שהאינוס בוצע ביום שבת. בהמשך חקירתה הנגדית נאמר לאשה, כי בחקירתה במשטרה היא טענה שהאונס התרחש ביום שני, אולם היא נותרה איתנה בדעתה כי נתון זה שגוי וכי האירוע התרחש ביום שבת.
חרף הקושי הנובע מהסתירה האמורה, סבר ביהמ"ש המחוזי, כי אין בכך כדי לפגום בעדותה של האשה, מאחר והיא הותירה רושם מהימן, ולעדותה נמצאו חיזוקים שהוגדרו כ"משמעותיים".
ביהמ"ש העליון: זיכה את הבעל מעבירת האונס
ביהמ"ש העליון התערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי וזיכה את הבעל מעבירת האונס. כלל הוא, שערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים של עובדה שנקבעו בערכאה הקודמת, אולם לכלל זה נקבעו חריגים. ביהמ"ש העליון סבר, כי המקרה שפניו נמנה על אותם חריגים, בהם התערבותה של ערכאת הערעור מותרת ואף נדרשת.
ביהמ"ש העליון ציין, שהיה על ביהמ"ש המחוזי לתהות, כיצד בטווח זמנים כה קצר, התקשתה האשה לזכור את היום בו בוצע בגופה מעשה שלדעת הכול הינו קשה וטראומטי. עוד ציין ביהמ"ש העליון בהחלטתו, כי גם גרסתה המאוחרת של האשה, לפיה בוצע האינוס ביום שבת, אינה עומדת במבחן הביקורת (היא טוענת שהוא היה בביתה עד מאוחר באותו יום ואילו עדויות מלמדות כי הוא היה מחוץ לביתה בשעות הערב).
"עובדה זו, בצירוף הימים הסותרים בהם נקבה המתלוננת כיום בו נאנסה, וכן בשילוב עם ביקורה התמוה בביתו של המערער יום או יומיים בלבד לאחר שהתרחש האינוס הנטען, מעוררים ספקות אשר לא ניתן היה לדלג מעליהם בהינף קולמוס, גם אם בית משפט קמא התרשם בחיוב מאישיותה של המתלוננת וממהימנותה".
ביהמ"ש העליון קבע, כי יש לקבל את ערעורו של הבעל באופן חלקי, ולזכות אותו מעבירת האינוס בה הורשע. הובהר, כי זיכויו מעבירת האונס, אין בו כדי להשליך על הרשעתו בעבירות הנוספות אשר יוחסו לו. לפיכך, נקבע כי עונש המאסר יופחת מחמש שנים לשנתיים, בעוד שהמאסר על-תנאי יישאר על כנו.
