לא רוצים יֶסְ-מֶנִים <br>

מערכת החינוך הדתי מעודדת צייתנות לגדולי תורה. החיפוש אחר דמויות גדולות שיכוונו אותנו בעולם של ספקות ותהיות, מוליד דלות רוח וכניעה לדעות של אנשים כריזמטיים. אנו נמצאים בסביבת עבודה שבה יש חינוך מועצם לצייתנות וקבלת מרות, ולא של העצמה ואחריות. היכן באה לידי ביטוי בכל אלה החינוך לעצמאות והעצמת היחיד? היכן היא החרות?

הראי"ה קוק, בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח ב"עולת ראיה", מעמיד את כל חג הפסח, שעניינו יציאה מעבדות לחרות, על תודעת היחיד (והעם) את עצמו. התודעה העצמית של איש החירות היא נאמנות לרוח אישית, שבה אדם הנושא את צלם אלקים שבקרבו פועל מתוך נאמנות לרוח המיוחדת הזו.

איש החרות אינו נולד כזה. יש צורך להכשיר את האנשים, בדרך של מערכת חינוכית ארוכה ומייגעת, בבית ובבתי הספר, לקראת גדילתם לנשיאה בעול העצמאות, שבה האחריות והסמכות כרוכות בטבורו של האדם. הנטייה הטבעית של ילד (ופעמים רבות הגיל אינו קובע) היא לחפש את התלות בגורם אחר שינהיג ויקבע עבורו.

תביעתו של הרב קוק להוצאת אדם לחרות תואמת במידה רבה את הגישה הרווחת בחלק מעמדות המחקר ביחס לתלותיות האדם ובריחתו מן החופש. כך קרא אריך פרום לספרו "המנוס מחופש", שבו הוא תולה את הבסיס העיקרי של המאבק בין החרות לשעבוד בבעיית התלותיות. מכשול נוסף לחרות האדם מתואר אצל ויקטור פראנקל ("האדם מחפש משמעות"), והוא הקונפורמיות, שמתבטאת בסתגלנות, הליכה בתלם וקבלת מרות ונורמות באופן אוטומטי ולא מבוקר.

תופעה זו קיימת באותה מידה גם בחברה הכללית-חילונית. נדמה לנו שאנו חיים בחברה מערבית, ליברלית, של חופש ובחירה, אך כל אחד מבין שכוחות השוק פועלים בעיקר על עיצוב דעת הקהל, והשיווק האגרסיבי שולט היטב ביצירת זרם אנושי חסר ביקורת וחסר רוח של בני חורין. אנשים מחקים אחרים. הם חושבים, רוצים, מרגישים ואף פועלים לפי מה שנראה להם שהחברה והשכל הישר דורשים מהם, ומתכחשים בכך לעצמיותם, בין היתר משום שהדבר יעמיד אותם בבדילותם, ויעצים את פחדיהם לעמוד לבד מול אימת הקיום.


בין רבן גמליאל לר' אלעזר


המקור המרכזי לחינוך לצייתנות, כמעט עיוורת, ושמיעה בקולם של חכמים ללא הפעלת חוש ביקורת, נמצא בתורתו של רבן גמליאל, בנוסח מורכב ומעניין המופיע באבות דר' נתן (נוסח א', פרק כ"ב): "רבן גמליאל אומר: עשֵה לך רב וקְנה לך חבר והסתלק מן הספקות ואל תרבה לעשר אומדות". אם בימי רבן גמליאל, ימי עליית הנצרות ומחלוקות בין דעות, היה חשש מעולם הספק - מה נאמר אנו בעולם המודרני, ועוד יותר בעולם הפוסט-מודרני?

תמונה יפה למשנתו של רבן גמליאל מצוירת על-ידי ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) ב"מסילת ישרים" (מידת הזהירות), שם הוא ממשיל את ההליכה בנתיבי החיים המבלבלים למבוך. האדם הפשוט מרגיש נבוך ואינו יודע להיכן לפנות וללכת. אולם מאחר שיש אנשים גדולים שכבר הגיעו לאכסדרה והם יודעים את הדרך, הרי שבמקום לתעות ולהתגלגל באבק הדרכים, כדאי להיתלות באילנות גדולים ולתת לעצמנו להיות מובלים על-ידי יושבי האכסדרה הגבוהה. פתרונם של רבן גמליאל והרמח"ל אינו דורש מהאדם אלא להתמסר למדריכים היודעים את הדרך. הם יודעים את הדרך והם מראים לנו איך להתקדם בה ללא מבוכה.

גישה הפוכה לזו של רבן גמליאל נמצא בתורתו של ר' אלעזר בן עזריה, הנשיא שבא במקומו של רבן גמליאל ביבנה. הוא מוכר לנו מליל הסדר בתור זה שאומר "הרי אני כבן שבעים שנה". כידוע, ר' אלעזר עלה לנשיאות בגיל צעיר ושערו הלבין בין לילה, אולם הרקע למינויו קשור להדחתו של רבן גמליאל. כל תורתו של ר' אלעזר עומדת באלטרנטיבה לתורת רבן גמליאל. המעשה הראשון שעשה ר' אלעזר אם עלותו לנשיאות היה סילוק השומר מפתח בית המדרש. ר' אלעזר מבטא בכל תורתו את ההיפך. הוא מבקש להכניס את כל הכוחות פנימה, למלא את בית המדרש בכל מי שחפץ, ולהתמודד באופן אחר עם הספקות שיתעוררו בבית המדרש.

המסלול שמציע לנו ר' אלעזר מציג אלטרנטיבה למשנתו של רבן גמליאל. הוא מבקש להציב את האדם כאחראי לפילוס הדרך במבוך של הספק. במקום "עשה לך רב", מציע לנו ר' אלעזר שמיעה כוללת של כל הדברים וממנה להתחיל את חיפושי הדרך.


"לא אהיה להם חמור נושא ספרים"


את המסורת הזו, שמעודדת את החשיבה העצמית ואפילו את המחלוקת גם על מי שגדול ממני, מבטא הרמב"ן בהקדמתו לספר המצוות של הרמב"ם. בדבריו הוא מתאר את תחושת היראה שהוא חש אל מי שקודם לו, אך לא נרתע מהמחלוקת במקום שהבנתו בתורה מחייבת אותו. את פיסקת הסיום הוא כותב בחרוזים:

"והנני עם חִשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד / לקיים דבריהם ולהעמיד / לעשות אותם לצווארי רביד ועל-ידי צמיד / לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד. אבחר דרכם ואדע ערכם, אך באשר לא יכילו רעיוני / אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה. כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים. לא ימנע טוב להולכים בתמים".

אי-אפשר לקרוא את הדברים הללו ודומים להם שנכתבו גם מאוחר יותר, מבלי לכאוב את תרבות ההשתקה והכפפה של חכמי ישראל היום, שאינם מעיזים להשמיע קולם בשום נושא נגד "פוסקי הדור". ההשתקה היא אלימות רוחנית שהולידה רדידות ותלות, שמשפיעות על חיינו הדתיים בכל פינה ופינה.

חוסר הביטחון מוליד בהכרח חיפוש אחרי הגנות, והישענות על אנשי מופת שיראו לנו את הדרך ויצילו אותנו מן הספק. הידיעה שאף אחד, חכם וגדול ככל שיהיה, אינו "ספר תורה", אינו "קדוש" ואינו אדון לנו - מוכרחה לעודד כל הורה וכל מורה לשחרור הילדים ממרות ולפלס להם דרך של הכרת כוחותיהם וחיזוקם. מובן ש"דרך ארץ" היא תשתית חברתית: יש כללי התנהגות במחלוקת, יש סגנון לגיטימי ויש סגנון שמוציא את האדם מן הכלל. על זה נאמר: "הקהה את שיניו" של הבן הרשע, במובן של חינוך לעידון ולהסרת העוקצנות משיניו.

הבעיה האמיתית היא אותו בן "שאינו יודע לשאול", אולי הוא חושב שאסור לשאול או שהוא רגיל שאומרים לו. אומר לנו בעל ההגדה "את פתח לו" - או בלשונו של ר' שלמה אלקבץ "את בטח לו" - הוא חסר ביטחון עצמי, כי סביבתו מתקנת ומאפילה עליו. מתוך אמון באדם ובכוחותיו, "בטח בו" ותראה איך האור שלו יבקיע חוצה. באופן דומה ניסח זאת הרב קוק ב"אורות התורה" (פיסקה יא): "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה".

אנו מוכרחים לחזור ולהעמיק את החינוך לאחריות ולבחירה בקרב ילדינו. הרחוב מסובך, הפיתוי גדול אך אין לנו דרך אחרת. אי-אפשר לנוס מהחופש ולבחור בעבדות. בימים אלה נחזק איש את רעהו באמונה בה' ובתורתו, ונתחזק באמון שלנו ביושר ובטוב של כל ילדינו.