I LOVE YOU לנצח... או: געגועים לסונטת קרויצר

גדולי הסופרים והדרמטורגים מאז ימי הרנסנס ועד הצעירים שבתסריטאים של המאה ה-21, כתבו וכותבים כולם על חיי הנישואין, המתוקים-מרים, על הזוגיות הבלתי אפשרית. טרגדיות וקומדיות אינספור, רצופות שאלות בלי תשובות, חוסר פתרונות, חידתיות וחמקמקות, אהבה ואלימות, קנאה ושעמום, אהבה שנמוגה, תשוקה שהתפוגגה, שמחה שהושבתה ומה לא. חיי הנישואין והזוגיות היו ויהיו דלק ליצירה האנושית עד סוף כל הימים.

ב"גשר" התיאטרון הרוסי שהולך ומשתנה לנגד עינינו ונהפך לתיאטרון בן זמננו שריחות מוסקבה ניטלים ממנו יותר ויותר ( חבל), מגישים לנו סלט פירות צבעוני, "מיני" מחזמר, נתזי שמפניה שהיא בעצם קאווה. משקה אלכוהולי רך, "פושטי" וקופצני, שנון ועוקצני עצוב ומצחיק על מה? על חיפוש זוגיות, מציאת בן הזוג, האישה שתמיד מוכרחה חתונה והגבר שתמיד נאנס להתחתן, לידת הילדים שמשנה את חיי בני זוג לעולם, ההורות שגוזלת את חדוות המין, הגירושים הבלי נמנעים.....ושוב חיפוש בן זוג, חדש, אחר , כך עד זקנה ושיבה וחיזורים בבית הקברות, בעת הלוויות.

המחזאי, ג'ו דיפייטרו, והבמאי אמיר וולף בנו מחזמר קטן ומוצלח, קלסי אבל עכשווי, הכול מגניב, כולם בו שנונים, כולם בעניינים, אופנתיים בצבעי אדום-אפור-שחור, יודעים מה להגיד ברגע המתאים, כולם רווקים מושבעים ש"לא מעניין אותם חתונה" אותו דבר מיושן ולא מתאים. כולם קולים, מבריקים, מותאמים לטכנולוגיה, כולם קלילים ומבריקים וכמובן גם מתוקתקים ובה בעת , מבוהלים בתוכם פנימה, חיים בחרדה קיומית מכול סוג. כולם מצליחנים החיים ב"כאילו" הכול נהדר, כולם מתגעגעים למשהו אחר.... גם אני כצופה התגעגעתי לטולסטוי לדרמה של סונטת קרויצר, לאיזו טרגדיה שוברת לב. רציתי שתהיה לי לחלוחית בעיניים להתרגש מול החיים שעל הבמה... אבל המשקה האלכוהולי התוסס, בתיאטרון גשר עם הריקודים והשירים והטקסטים המתורגמים לעברית עכשווית מעולה ( דניאל אפרת)רק הרחיבו את החיוך שעל פני למרות הציניות והעצב שמתחת לפני השטח.

"מיני מחזמר" מחויך, לא רציני ומאוד מוקפד

מיני מחזמר שמתאים לתל אביב, כמו לפראג, לורשה, לניו-יורק וללונדון. המגניבים נמצאים בכל עיר במערב, פזורים בין בתי הקפה שבכול העולם, אומרים את אותם משפטים מוכרים. הזוגיות אבודה מראש בכל מקום, היא נחלמת בליבם הפועם של כל הצעירים, שאחר כך הופכים להורים עייפים וחוגגים פעם ביובל את מה שמכונה בהצגה הערב: ההורים עושים סקס, שהופך אירוע חד פעמי נדיר. "כולם" מתגרשים, "כולם" מעודכנים, בינלאומיים, גלובאליים, משחקים יפה באבא-אמא, מחזרים ומחוזרים, מפלרטטים ומחפשים. תמיד מחפשים.

המוזיקה של ג'ימי רוברטס מנוגנת בכישרון רב על-ידי גיורא ליננברג ובוריס פורטנוי. התפאורה המינימליסטית היא של מיכאל קרמנקו,השחקנים זמרים רקדנים, גלעד קלטר, יובל ינאי, נטע שפיגלמן וטלי אורן מחליפים דמויות בקצב. קצב הוא המוטו של החיים האלה, הצעירים האלה, ההורים האלה והזקנים האלה שלא שכחו דבר. משהו קליל לא שובר לב, לא שובר את הראש משהו קליל, עם צחוק גלוי ועצב חבוי. משהו קייצי.

מיני מחזמר לברוח אליו לשעה קלה.