לפני שנים רבות קבעתי כלל לעצמי ולעובדים לצידי: לעולם לא להסתמך על הודעות לעיתונות בנושאים משפטיים, אלא לכתוב אך ורק על סמך המסמכים המקוריים. הודעה שפרסמה (יום ב', 2.4.12) האגודה לזכויות האזרח הוכיחה שוב, בפעם המי-יודע-כמה, את נכונותו של עיקרון זה. אז למה אני מתייחס אליה? בשל זהותו של הגוף שהוציא את ההודעה.
- "מזה למעלה מ-35 שנה, מאז הקמתה בשנת 1972, פועלת האגודה לזכויות האזרח בישראל להגנה על זכויות האדם ולקידומן, בכל מקום שבו הפגיעה בזכויות נעשית על-ידי רשויות ישראליות או מטעמן. למטרה זו, אנו מובילים פעילות משפטית, חינוכית וציבורית ענפה... בזכות הישגינו המשפטיים, הציבוריים והחינוכיים אנו מוכּרים כארגון זכויות האדם הגדול, הוותיק והמוביל בישראל. אנו גם היחידים העוסקים בכל קשת זכויות האדם".
כך מתארת האגודה את עצמה באתר האינטרנט שלה. מגוף כזה, יש בהחלט מקום לצפות לדיוק מירבי בהודעותיו לתקשורת, בפרט כאשר מדובר בפסקי דין.
אחרי מאבק משפטי של שלוש שנים ההודעה בה מדובר נושאת את הכותרת
"העליון קבע: לאסירות ולאסירים תהיה גישה לספרים". בכותרת המשנה שלה נאמר:
"בפסק דין שנתנה הבוקר הנשיאה הפורשת ביניש, הורה בית המשפט העליון לשירות בתי הסוהר לשנות את פקודת נציבות השב"ס, לפיה יינתן לאסירים להחזיק בתאיהם יותר מספר קריאה אחד ולקבל ספרים ממבקריהם. בכך מגיע לסיומו מאבק משפטי בן שלוש שנים, אותו ניהלו האגודה לזכויות האזרח ושתי אסירות מנווה תרצה".
הקורא את ההודעה מקבל את הרושם הברור, שעד התערבותה של האגודה מנע לחלוטין שירות בתי הסוהר מאסירים את הגישה לספרים. בית המשפט העליון - מבין הקורא הסביר - פסל את מדיניותו של השב"ס והורה על מדיניות ליברלית בהרבה, והכל בזכותה של האגודה לזכויות האזרח. זה לפחות היה הרושם שלי למקרא ההודעה, ואני מרשה לעצמי לומר שאני די יודע לקרוא הודעות לעיתונות בכלל ובנושאים משפטיים בפרט.
דא עקא - כלשון המשפטנים - וקריאת פסק הדין המלא (שיש לומר לזכות האגודה שהקישורית אליו צורפה להודעתה) מגלה תמונה שונה משהו. אכן, בתחילת הדרך הטיל השב"ס מגבלות משמעותיות על החזקת ספרים בידי אסירים, ועתירת האגודה נגד הנהלים נדחתה בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב. האגודה ערערה לבית המשפט העליון, ותוך כדי הדיון שינה וריכך השב"ס פעמיים את נהליו. אך האגודה לא הסתפקה בכך וטענה, כי אין להגביל כלל את מספר הספרים שיוכל כל אסיר להחזיק בתאו וכי אין להגביל כלל את מספר הספרים שיוכלו המבקרים להביא לאסירים.
פגיעה מידתית בחופש הביטוי ערעורה של האגודה נדחה. שוב: ערעורה של האגודה נדחה. טענתה המרכזית הייתה שהמגבלות האמורות פוגעות בצורה בלתי מידתית בזכותם של האסירים ל
חופש הביטוי, אך ביניש קבעה: "כמות של שלושה ספרים, המוחזקים בעת ובעונה אחת בתאו של אסיר, מאפשרת לאסיר לממש את חופש הביטוי שלו. כאשר אסיר מחזיק כבר בשלושה ספרים התרומה למימוש זכותו בקבלת הספר הרביעי, החמישי ואילך לחזקתו היא מועטה יחסית, וכפועל יוצא הפגיעה הנובעת ממניעת החזקתם של הספרים הנוספים הללו קטנה יחסית... שגרת הקריאה שמאפשרת המדיניות הינה שלושה ספרי קריאה בשבוע, הווה אומר, בממוצע כספר ביומיים. משמע, מדובר בשלושה ספרים לתקופה מוגבלת וקצרה יחסית אשר בסופה ניתן יהיה להחליפם. כמו-כן, יש לחזור ולהדגיש כי תכלית הגבלת כמות הספרים היא לא אחרת מהבטחת ביטחון בית הסוהר ובכלל זה הבטחת ביטחון האסירים".
ביניש מוסיפה: "היקף הפגיעה מתברר כקטן יחסית במיוחד כאשר מביאים בחשבון את המצב הנוכחי אל מול המצב שהיה קיים עובר לשינוי המדיניות על-ידי המשיב [השב"ס]. כאמור לעיל, לפני שינוי המדיניות התיר המשיב לאסירים להחזיק עד שמונה ספרי קריאה, בעוד שכעת, לאחר שינוי המדיניות, אסירים רשאים להחזיק שלושה ספרי קריאה בנוסף לספרי לימוד ודת, כך שסך כל הספרים לא יעלה על שבעה. יצוין כי העותרות לא ראו למחות כנגד המצב שהיה קודם לשינוי המדיניות, וכפי שניתן לראות הפער בין מצב זה לבין המצב שלאחר התיקון אינו רב, בהתחשב בהיקפו המצומצם של השינוי שבסופו של דבר הנהיג המשיב, לאחר שבחן את מדיניותו מחדש".
לבסוף קובעת ביניש: "הפגיעה האמורה בחופש הביטוי של האסירים עומדת במבחני פסקת ההגבלה. זאת כיוון שמדיניותו המעודכנת של המשיב מאזנת בצורה מידתית בין חובתו להגן על זכויות האסירים, ככל שניתן גם בתוך בית הסוהר, לבין הצורך לשמור על הביטחון בו... היתרון המושג בהגבלת כמות הספרים, בדמות שמירה על הביטחון והסדר בתנאי כליאתם של האסירים, עולה בחשיבותו על הפגיעה קטנת ההיקף בחופש הביטוי של האסירים. משכך, אין מקום להתערבותו של בית משפט זה".
אז מה כן השיגה האגודה? את האמירה הבאה של ביניש: "קשה להשלים עם העובדה כי עד לכתיבת שורות אלה מדיניותו המעודכנת של המשיב, הן באשר לכמות הספרים המותרת להחזקה בתא והן באשר לדרך קבלתם, טרם מצאה את ביטויה בפקודת נציבות מס' 04.33.00... אין להמעיט בחשיבות פרסום המדיניות המעודכנת ולפיכך מן הראוי כי המשיב יעדכן את פקודת נציבות מס' 04.33.00 באופן שישקף את המדיניות המעודכנת, כפי שהוצגה בערעור, וזאת יעשה בהקדם. בכפיפות לאמור הערעור נדחה". כלומר: בית המשפט העליון אכן קורא לשב"ס - אם כי אינו מורה לו בצורה החלטית - לעגן את מדיניותו בפקודות המחייבות. ויש לזכור, שמדובר באותה מדיניות נגדה ערערה האגודה.
האגודה מסרה בתגובה: "רבים מבין ההישגים שלנו בבית המשפט אינם מסתיימים בקבלת העתירות, כי אם בשינויי מדיניות שמתרחשים תוך כדי ההתדיינות עצמה וכתוצאה ממנה. גם כאן, ההליך המשפטי הוא זה שהביא את שב"ס לשנות את עמדתו ולאפשר לאסירות ולאסירים גישה סבירה לספרים. ראויה לציון גם עמדת בית המשפט, שלא הסתפק בהצהרות וקבע כי יש לעגן את השינוי בפקודות הנציבות של שב"ס. עם זאת, מן הראוי היה לחדד בנוסח ההודעה לעיתונות, כי אין המדובר בקבלת הערעור".
