הגיע הזמן להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי התקשורת על כל גווניה, על אזלת ידה, רשלנותה, חוסר הבנתה והתייחסותה למכת תאונות הדרכים בישראל - מגיפה הגובה מאות הרוגים ואלפי פגועים בגופם וּבנפשם מידי שנה בשנה.
תאמרו הכיצד? והלא דווקא אמצעי התקשורת הם אלה המדווחים על כל תאונה ותאונה, עם תמונות מחרידות מזירת התאונה, עם המכוניות המעוכות וּשלוליות הדם, ותמונות בשידור חי מבתי החולים או מבתי האבלים, וּבצד כל אלה - ראיונות אין ספור עם הנפגעים, בני משפחותיהם, חברי עמותות שונות שנושאם המרכזי הוא התאונות, קציני משטרה, קציני בטיחות ומי לא? אלה מאשימים את התשתיות, אלה את הממשלה, אלה את בתי המשפט או את הנהגים הצעירים. אלא שאיש אינו נוגע בעיקר. בלוּז. אפילו לא חיים הכט שעשה את העבודה החשובה ביותר בתקשורת בתכניתו "רשיון להרוג".
מהו איפוא הלוז? לעניות דעתי, העיקר נעוץ בכושר הנהיגה מתוך נסיון מצטבר. חד! חלק! וּפשוט בתכלית הפשטות! זהו פלג אחד ואולי הפלג הכי חשוב במה שאנחנו קוראים "תרבות הנהיגה". מי מאיתנו יודע באמת לנהוג? למדנו 30 שעורים אצל מורה נהיגה, למדנו בעל-פה לזהות תמרורים, עברנו מבחן נהיגה וזהו! יש לנו תואר של נהג מוסמך ורשיון נהיגה, אבל האם זה מכשיר אותנו לנהיגה בדרכים? זה עושה אותנו לנהגים אחראיים? האמנם כל אדם כשיר באופן אוטומטי לִנהיגה? כמה קילומטרים אנחנו נוהגים ביום? בלילה? לכמה מתוך אינספור המצבים הפתאומיים והמסוכנים נקלע הנהג הישראלי הממוצע?
מרבית הנהגים בישראל נוהגים בבוקר לעבודה ונוהגים בערב בשובם הביתה, בדרך כלל בזמנים עמוסי פקקים. האם זהו נסיון נהיגה מספיק בשביל לשלח אותם לזירה של סכנת נפשות? או אותם נערים וּנערות הנוהגים פעם אחת בשבוע וּבעיקר בלילה, האם לא אנחנו, בהכרה מלאה, שולחים אותם אל מחוזות סכנת המוות בהינף יד? וּבחיו? והרי לכם שאלת השאלות: האם אנחנו חייבים לנהוג?
ראו נא את אופן הנהיגה של נהג מונית הנוהג 10-12 שעות ביממה ללא הפסקה, את נהגי האוטובוסים, את כל הנהגים המקצועיים! עיקבו אחר נהיגתם והודו - הם נוהגים אחרת לגמרי מאיתנו. פשוט כי הם מקצועיים! כי יש להם נסיון רב! כי הם עמדו ברבים מתוך אינספור המצבים אליהם נקלע נהג, והם יודעים להיחלץ ממנו. מידי יום אנחנו רואים עשרות אלפי נהגים בדרכם לעבודת יומם תקועים בפקקים, פגוש-אלי-פגוש, משחיתים כסף וזמן יקרים במציאת מקום חניה, במקום לוותר על הסיוט הזה ולנסוע בתחבורה הציבורית.
זהו הפיתרון היחיד: להודות בפה מלא שאנחנו יודעים ללחוץ על הדוושות, לשלב הילוכים ולסובב את ההגה לכיוון הרצוי, אבל אין לנו מושג ירוק בנהיגה מקצועית. לרובנו אין את הניסיון הנדרש בשביל להחזיק ברשיון מטעם המדינה שפירושו גם רשיון להרוג. זה מסוכן משום שצריך לטעות רק פעם אחת, אין מועד ב'! זה טפשי כי הרבה מאיתנו אינם יודעים עד כמה זה כואב - הניתוחים, השיקום, ההחלמה והחיים המוגבלים לאחר התאונה, אם נשארים בכלל בחיים.
מחקרים בנושא זה, סטטיסטיקות ומאמרי פרשנות בתקשורת הישראלית - אינם קיימים. תפקיד התקשורת הוא לדווח, אבל זה בלבד אינו מונע את הצרה הצרורה. יש לתקשורת את הנגישות אל לבו של כל אדם, אל מוסדות החינוך, אל רשויות האכיפה, אל בתי המשפט, אל הממשלה - מול כל אלה היא צריכה לשמש כרוז של כולנו ולהתריע בקול גדול: אנחנו לא יודעים לנהוג! אנחנו מסוכנים לעצמנו! ויתחייבו מסקנות. אחת מהן תהיה בודאי הרחבת שירותי התחבורה הציבורית והעברת המוני אדם ממכוניתם הפרטית או מכוניתו של אבא - אל האוטובוס, הרכבת והמונית.
מכל בחינה שהיא, ויתור על הסיוט שבנהיגה הוא יתרון גדול - זה הרבה יותר זול, הרבה יותר נוח, בתכנון נכון מגיעים בזמן ולא מבזבזים אותו, לא נתקעים ולא מתעצבנים. איכות השירות בתחבורה הציבורית כבר היום עומד על רמה גבוהה והוא יעלה ויעלה ככל שהכבישים יהיו פנויים יותר. יתרה מזאת, אם כל אדם יעשה חשבון שנתי של עלויות השימוש ברכבו לעומת העלויות במונית ספיישל, מדלת לדלת, מצפה לו הפתעה גדולה מאוד. נסו ותיווכחו!
מוכרחים להכניס לתודעתנו שלא חייבים לנהוג, זה לא פוגע באיכות החיים, זה לא עושה אותנו לִנחותים, נהפוך הוא, המתעקשים להשתמש ברכבם מעידים על המזוכיזם שבאופיים ועל הזילוּת ביחס לחייהם ולחיי זולתם.
מי יכול להתייצב מול הנהג הישראלי, האדיב והממושמע, הטוב והמיטיב, הרגוע והמנומס, הזהיר והוותרן? מי אם לא התקשורת שיודעת טוב מאוד, במקרים אחרים, לפעור את מלתעותיה, לחשוף את שיניה החדות ולהדביר תופעות בלתי רצויות? היכן התקשורת הנשכנית במלחמה הזאת העקובה מדם? אנחנו רק יודעים שזה עולה לנו בחיי כחמש מאות איש, בכארבעים אלף פצועים ובשנים עשר וחצי מיליארד שקל, בכל שנה ושנה.
