פוליטיקה שיפוטית

משפט הציבור

פסק הדין שניתן בבית המשפט העליון בפרשת האי היווני, חותם את פרשת שרון-אפל מן ההיבט המשפטי. לא כך מן ההיבט הציבורי. פסק הדין מעמיד אומנם כמה אנשים במקומם, ובמיוחד הוא מפנה אצבע כלפי פרקליטת המדינה אותה עת, עדנה ארבל. אך במקביל הוא מעלה כמה תהיות לגבי השופטים עצמם.

פסק הדין ניתן על-ידי השופטים: הנשיא אהרן ברק, המשנה לנשיא אליהו מצא, מישאל חשין, יעקב טירקל, אליעזר ריבלין, אילה פרוקצ'יה ואדמונד לוי. השופט מצא הוא שכתב את פסק הדין. חמישה שופטים הסכימו. חשין כתב דעת מיעוט, שהיא למעשה דעת יחיד.

ניתנת האמת להאמר: שבעה שופטים שישבו בתיק זה נמנעו מכתיבת האמת, וממתן ביטוי הולם לגבי ההפקרות השיפוטית שהנהיגה הפרקליטה ארבל - כיום עמיתתם השופטת. תחת זאת בחרו השופטים הנכבדים ביצירת פסק דין המעיד על תמרונים פוליטיים לא פשוטים, שתכליתם: מצד אחד להדוף את העתירות, אך מצד שני לשמור על כבודו של מני מזוז מזה ועמיתתם ארבל מזה. מדוברת בלוליינות משפטית מורכבת ומסובכת. לכן אין פלא כי מלאכת יצירת פסק הדין, ומדובר כאמור ב"יצירה", ניתנה בידי השופט אליהו מצא, המשנה לנשיא, שהוא זקן שופטי העליון כיום וצבר מן הסתם ניסיון רב בפסיקה יצירתית.

ניתן להניח כי הקושי של השופטים, ובהם השופט מצא, נובע מניגודי העניינים בהם הם נתונים, כאשר הם מנועים ממתן ביטוי הולם למעשיה הרעים של חברתם-עמיתתם, השופטת ארבל; אך במקביל הם אנוסים לדון בטיעוני העותרים, המבקשים לכפות הגשת כתב אישום נגד אריאל שרון מחמת פעילותו לכאורה תוך ניגודי עניינים. נקדים ונאמר, כי אין באמור כאן כדי לסנגר על שרון ובנו גלעד כאילו לא ביצעו עבירות בפרשת האי היווני, אלא כדי להצביע על "חטאם" של השופטים בתיק זה, שלקו בפוליטיקה שיפוטית.

אין מדובר בעניינים של מה בכך. פסק הדין בפרשה זו [ראו קישור, למסמך המלא של פסק הדין] יהווה, קרוב לוודאי, ציון דרך בפסיקה הנוגעת לאישי ציבור. לא רק בזכות מה שיש בו - ביקורת מנומסת נגד שרון וגם נגד מזוז, אלא גם בשל מה שאין בו; או ליתר דיוק, בשל מה שנמנעו השופטים הנכבדים לכתוב. לכן אני מוצא לנכון להאיר כמה סוגיות הראויות לטעמי לדיון, המעידות על הפוליטיקה השיפוטית הפסולה שבה נקטו שופטי ההרכב בתיק זה:

- ארבל א' וארבל ב' - שבעת שופטי ההרכב שדנו בעתירות, העמידו לדיון, הן בעת שמיעת טיעוני הצדדים והן בפסק הדין עצמו, את החלטת היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ומנגד, את המלצת ארבל להגיש כתב אישום נגד אריאל שרון ובנו גלעד. ההתייחסות המצמצמת הזו לא נעשתה באופן אקראי וגם לא מתוך עצלות או שיכחה. מדובר בטקטיקה שנועדה להשיג מטרה.
לו היו השופטים הנכבדים דבקים באמת, כפי שמצופה מהם, היו מעמידים זאת באור האמיתי: החלטת מזוז שלא להגיש כתב אישום, ומנגד - המלצת ארבל א' (דצמבר 2003) שלא להגיש כתב אישום נגד שרון ובנו גלעד, והמלצת ארבל ב' (מרס 2004) להגיש כתב אישום. או אז היו צריכים לכתוב בפסק הדין, בערך כך: צדק היועמ"ש כאשר דחה את המלצת ארבל ב', שהרי מונחת בפניו המלצתה של אותה ארבל, היא ארבל א', שהמליצה היפוכו של דבר. הכיצד ניתן לסמוך על חוות דעתו של פרקליטה המשנה עמדתה כשבשבת? בצדק דחה היועמ"ש את המלצת ארבל ב', במיוחד לאחר שמצא כי בתקופה שבין שתי המלצות שהגישה אותה פרקליטה נכבדה, כיום עמיתתנו הנכבדה עוד יותר, לא אירע ולא כלום היכול להצדיק היפוך שכזה בהמלצה. בצדק חשש אולי היועמ"ש לסמוך ידו על המלצת ארבל ב', במיוחד לאור זאת שאותה המלצה (המחייבת להעמיד לדין) ניתנה בעיתוי מיוחד: כאשר ביקשה אותה פרקליטה להעצים מעמדה הציבורי ולהגביר את סיכוייה להתמנות לכהונת שופטת בית המשפט העליון, סיכויים שנראו בעת ההיא פחותים בעקבות מעשיה הרעים שנחשפו במהלך השבועות שקדמו להתכנסות הוועדה לבחירת שופטים [ראו: פרשת ארבל].

- השופטים מטעים את הציבור - כותב השופט אליהו מצא, ואליו מצטרפים יתר שופטי ההרכב (למעט השופט מישאל חשין): "כעולה מן האסמכתאות שהבאתי לעיל, החלטה הנוגעת לשאלת דיות הראיות מבוססת על הערכה עובדתית ומשפטית, ולא מן הנמנע שגורמים מקצועיים שכישוריהם זהים [הכוונה להחלטת מזוז ולהמלצת ארבל, י.י] יגבשו, לגבי אותו עניין, הערכות שונות. התפלגותן של דעות והערכות לא בהכרח גורעת ממשקלה של אף אחת מן הדעות וההערכות החלוקות".
כאמור לעיל, השופטים הנכבדים חוטאים לתפקידם, כאשר הם מטשטשים את העובדה הפשוטה: ארבל הגישה שתי חוות דעת (המלצות) ובהן המליצה דבר והיפוכו. כאשר השופטים הנכבדים מתייחסים בפסק הדין רק להמלצת ארבל להגיש כתב אישום, הם מטעים את הציבור לחשוב, כאילו יש רק שתי חוות דעת: אחת של מזוז ואחת של ארבל, ושתיהן נוגדות אך לגיטימיות. בעוד שהאמת שונה בתכלית: יש שתי חוות דעת נוגדות של ארבל, ושתיהן, בנסיבות שהוכנו, הינן פסולות. הפרקליטה שהגישה אותן היא זו הצריכה עכשיו ליתן הסבר להתנהלות המוזרה שלה;

- ההדלפות מצד הפרקליטות - כותב השופט מצא, ואליו מצטרפים יתר השופטים: "לרוב - כך, מכל מקום, ראוי שיהיה - מחלוקות בין פרקליטים ותובעים שונים מוצאות את פתרונן במסגרותיהן הפנימיות של רשויות התביעה. הפיכתן לנחלת הרבים אינה רצויה, בין היתר בשל החשש שהצגתן הפומבית של עמדות סותרות, תחת עמדה מוסדית אחידה ומגובשת, עלולה לפגוע באמון הציבור ברשויות התביעה...".
כל מי שעקב אחרי פרשת ארבל-מזוז, יכול להבין בנקט כי הפרקליטות, בראשה עמדה ארבל, היא שהפרה את הסדר המקובל; היא שהדליפה את חוות דעתה (המלצתה) כדי לכפות על מזוז את עמדת ארבל. מזוז לא הדליף מאומה. הוא אמר דברים, בקולו הוא, מכוח סמכותו ותפקידו כמי שעומד בראש התביעה, ולא הסתתר מאיש. השופטים הבינו זאת היטב, אך למרות זאת לא נזפו בפרקליטות, ובראשה בארבל עצמה. האין זה נכון לגונן על היועץ המשפטי לממשלה, הממלא את תפקידו? האין זו חובתו של בית המשפט העליון להעמיד במקומו בעל תפקיד בכיר בשירות הציבורי, שחתר תחת היועמ"ש, וניסה, בעזות מצח, לנגוס בסמכות הבלעדית של היועץ המשפטי לממשלה?

- הסדר הנכון - הפרקליטות, ובראשה ארבל, הנהיגו במשך שנים מדיניות הרסנית, במסגרתה העדיפו להעמיד לדין אישי ציבור, גם מקום שהראיות היו קלושות, כדי שבית המשפט יישבור את הראש. הם נקטו בשיטת "מצליח". אם הצליחו להשיג הרשעה, השיגו. אם לא, בחרו לערער בניסיון "ליפול" אצל שופטים שיחמירו עם הנאשם. מזוז הבין זאת היטב, ולכן ביקש להנהיג סדר חדש ונכון: מגישים כתב אישום רק כאשר בטוחים שניתן להשיג הרשעה. בבית משפט צריכות לדבר הראיות, לא המחשבות ולא האהבות והשנאות של פרקליט זה או אחר. מזוז ביקש גם להבטיח, שהנוהג המושחת במסגרתו החזיקו במשך שנים אישי ציבור, במקום רגיש, לא יחזור עוד. מזוז התייחס לכן שתיקים הנוגעים לאישי ציבור נסחבו במשך שנים, בלא כל הצדקה. ארבל ואנשיה לא הבינו זאת היטב, ואם הבינו - בחרו שלא להפנים. מזוז, ובצדק, נתן לתפיסה זאת ביטוי פומבי, מה שגרר התקפות מצד כל הצבועים וכל אנשי חצרה של ארבל.

- ראש הממשלה אינו כאחד האדם - השופטים מציינים את דברי היועמ"ש שאמר כי החלטתו "התקבלה מתוך עמדה כי דין אחד לראש הממשלה ולאחד האדם לעניין מבחן דיות הראיות לשם העמדה לדין". השופטים מצדיקים "תיזה" זו, אך בהמשך מצדיקים גם את "התיזה" הנוגדת, לפיה מהלכיו האחרים של מזוז, לרבות הקמת צוות בדיקה מיוחד מטעמו, נועדו לנקוט משנה זהירות כיוון שמדובר בראש ממשלה מכהן: "בהקימו צוות מקצועי מיוחד, שעליו הוטל לשוב ולבדוק את חומר הראיות, גילה היועץ המשפטי את דעתו, כי בגיבוש הערכתו בדבר קיום אפשרות סבירה להרשעתו של שרון נדרשת מידת זהירות מיוחדת ומוגברת. בתפיסה זו לא נפל כל פגם. בנוקטו מידה מוגברת של זהירות במקרה הנדון נהג היועץ המשפטי על-פי הכלל הידוע, המחייב כל רשות מינהלית להתחשב, לקראת גיבוש החלטתה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנתון ובכל השיקולים הנוגעים לעניין".

בהמשך כותבים השופטים מפורשות בדבר מידת הזהירות המופלגת הנחוצה כשמדובר בראש ממשלה: "ככל שלטעות בהחלטה, כאמור, עלולות להיות השלכות יותר רחבות, יידרש הגורם המחליט לקיומה של בדיקה מוקדמת יותר מפורטת ולמידות זהירות והקפדה מוגברות בגיבוש מסקנתו. אכן, גם להאשמתו המוטעית של אזרח מן השורה יש השלכות קשות: הגשת כתב-אישום, שבדיעבד מתברר כי לא היה מוצדק להגישו, פוגעת לא רק בפרט שהואשם לשווא, אלא גם בצדק כערך מושגי-חברתי. ברם, יש ולהגשת כתב-אישום נגד אזרח פלוני - אם בשל תפקידו ואם מסיבה אחרת - עלולה להיות השלכה משמעותית, לא רק על מצבו ומעמדו האישי של הנאשם, אלא גם על דרך התפתחותם של תהליכים שונים בחיי הציבור. גיבוש ההחלטה אם להעמידו לדין יחייב, מטבע הדברים, השקעה גדולה יותר בהליכי הבדיקה ומידה מוגברת של זהירות והקפדה".

הנה כי כן: ראש הממשלה אינו כאחד האדם. וטוב שכך. טובת הציבור מחייבת להבדילו וגם לשחררו מ"מבחן בוזגלו". לא למענו, אלא למעננו - למען הציבור כולו. השאלה האם להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, ובכלל, האם להורות על פתיחת חקירה נגדו, היא שאלה שיש לה השלכה ישירה על הציבור כולו. לכן ראוי שהגורם המוסמך ביותר במערכת, חוזר שנית, המוסמך ביותר, הוא שיקבל את ההחלטה, ולא פרקליט בכיר המלווה בכתבי חצר, שיש להם אג'נדה משלהם - גם פוליטית וגם עיתונאית. המחוקק עצמו הבדיל את ראש הממשלה מיתר אזרחי ישראל, כאשר קבע כי הסמכות הייחודית והבלעדית להגיש כתב אישום נתונה בידיו של היועץ המשפטי לממשלה. הוא ולא אחר, ובטח לא ארבל א' וגם לא ארבל ב'.

את זאת הבין היטב השופט מישאל חשין, ידידן הטוב של השופטות דורית ביניש וארבל, כשכתב בדעת מיעוט: "היועץ המשפטי לממשלה - הוא בעל הסמכות, הוא ואין בילתו. הוריה זו שבחוק יסוד: הממשלה יש בה כדי להדגיש את כובד האחריות הרובץ על כתפיו של היועץ המשפטי לעת החלטה אם יעמיד ראש ממשלה לדין פלילי, ומוסיפה היא ומעצימה את מעמד החתימה על כתב אישום נגד ראש ממשלה. היועץ המשפטי הוא האחראי, הוא הערב, ומידיו יבקשו דין. הפקדת האחריות בידיו של היועץ המשפטי - ובידיו בלבד - מדגישה ומעמיקה את הסובייקטיוויזציה של שיקול הדעת, וכמו מעצמה מגבילה ומֵצרה היא את תחום התערבותו של בית-המשפט בהחלטתו של היועץ המשפטי".