בשלהי 2009 פתחה הנהלת ה-BBC (
רשות השידור הבריטית) במערכה נגד השימוש בשפה בוטה והוציאה הנחיות עריכה חדשות. שימוש בשלוש המילים היותר בוטות דורש מעתה אישור מראש בידי מבקר תוכן, גם לתוכניות המשודרות אחרי השעה 21:00. חשוב מכך, מחקר שערכה הרשת העלה כי הציבור מוטרד מאוד מ"התנהגות אגרסיבית" בטלוויזיה וברדיו, וכן מ"הפחדה והתנהגות בלתי ראויה". במסקנות המחקר נכתב כי "אין לפאר הערות מזלזלות לשם הבידור, ויש להקפיד על כך...".
צעדים אלה של ה-BBC מהווים דוגמה לשידור ציבורי הקשוב לרחשי הלב של הקהל. הרגולטור העצמאי Ofcom הפועל בבריטניה פרסם מזכר מדיניות בן תשעה עמודים העוסק בשימוש בשפה מינית, והדגיש כי "על שדרנים לשים לב למה שהם אומרים". בצרפת, קבעה מועצת הרדיו והטלוויזיה (CSA) כי תוכניות המכילות "פעילות מינית גרפית, מפורטת או כללית, תשודרנה רק לאחר השעה 22:30".
בארצות-הברית, "ארצם של בני החורין" כפי שכתוב בהמנונה, החירות מוגבלת באשר לשימוש בשבע מילים גסות במיוחד. בתקדים הקרוי על שמו של הקומיקאי ג'ורג' קרלין, החליט ב-1978 בית המשפט העליון לאסור את השימוש באותן מילים (אך התיר לשדר תוכן בלתי הולם בין 22:00 ל-6:00).
יש הטוענים כי הנורמות שמציבה ממשלת ארה"ב, האוסרות שימוש בשפה "בוטה, בלתי ראויה או מגונה ברדיו", עלולות להיות בגדר הפרה של התיקונים הראשון והחמישי לחוקה האמריקנית. מנגד, התומכים במצב הנוכחי סוברים כי על המשתמשים בגלי האתר, שהם קניין ציבורי, ליהנות מאמון הציבור. חומר "פוגעני בעליל", שיש בו תיאורים גרפיים או שנועד לזעזע, אינו מוגן על-ידי
חופש הביטוי החוקתי.
לאחרונה, אירוע שערורייתי אצלנו העלה לדיון את הצורך להגביל את חופש הביטוי של שדרני הרדיו, או לחלופין לדרוש מרשויות הפיקוח להפעיל את הסמכות המוקנית להם בחוק. ביום ראשון, ה-8 באפריל, פתח
נתן זהבי את תוכנית הצהרים שלו ברדיו 103 בהתנצלות על השימוש שעושה עמיתו, יורם שפטל, בחופש הביטוי שמעניקה לו התחנה. לדברי זהבי, זוהמה וצואה יוצאות מפיו של שפטל בשידור. זהבי העיר זאת בעקבות דבריו של שפטל על לובה אליאב, שאותו האשים כי לקח חלק בהורדת מסך הברזל על יהודי ברית המועצות בשנות ה-60'. גם שדרן אחר בתחנה,
גבי גזית, גינה את שפטל וכינה אותו בשם גנאי.
"ולאלה שטוענים בשמו של חופש הביטוי", הוסיף זהבי, "אפילו לזכות הזו יש גבולות". לאחר שלקח קצת אוויר, המשיך זהבי להשתלח בשפטל ודרש לשלול ממנו את חופש הביטוי. בהמשך השידור העיר זהבי כי שפטל "מסריח מבחינה גופנית ונפשית".
בעקבות הדברים החליטה מאזינה, התומכת בשפטל, לעלות להשידור ולהתעמת עם זהבי. היא הציעה שזהבי "ינשק את רגליו של שפטל". ההצעה הזו היא אולי בלתי היגיינית, אבל אינה פוגענית. אפשר למצוא את הביטוי הזה בספרות הקלאסית, כמו בפרק ה-28 של "החבצלת האדומה" מאת אנטול פראנס, או בפרק 15 של "הקלברי פין" מאת מארק טוויין.
זהבי, בתגובה, הטיח לעברה כי עליה לבצע מעשה מיני בשפטל, ואף הדגיש לפני כן כי לא אכפת לו אם ייקנס בעקבות האמירה. ביום המחרת ניסה זהבי לעורר קצת סימפטיה כשאמר שעליו היה להוסיף את המלים "את רגליו", ולא את איבר מינו כמשתמע מהדברים שאמר בפועל.
זהבי מאז ומתמיד היה "מופת" של שימוש בשפת ביבים. "האגודה לזכות הציבור לדעת" התלוננה על התבטאויותיו מספר רב של פעמים בעבר. בתגובה לתלונה על המקרה הנ"ל, כינה זהבי את אנשי האגודה "מטומטמים", ודרש לחקור את האגודה.
התבטאות זו של זהבי כלפי המאזינה צריכה להיות קו פרשת המים בטיפול בו. אין כאן עניין של "דיון ער" או של "חופש ביטוי לכל". וזה לא רק עניין של ניבול פה או תועבה. בראש ובראשונה, יש כאן הפרה בוטה של כללי האתיקה. בנוסף, זהבי השתמש בשפה שכוונה, גם אם בתת-המודע (אם להיות סלחניים כלפיו), לבזות אשה בשל היותה אשה. לא רק שהשפה שבה נקט הייתה מינית, אלא היא גם נועדה, בכוונה תחילה, לחפצן את המאזינה, לבזות אותה בשל הדעה שהביעה, ולפגוע בה כאדם.
באמריקה, מדינה של דמוקרטיה חוקתית, מקרים דומים טופלו כראוי: באפריל 2007 כינה השדרן דון אימוס את שחקניות קבוצת כדורסל הנשים של אוניברסיטת ראטגרס "ראשי חתול". הוא הושעה זמן קצר אחר כך, למרות שהתנצל. באפריל 2011 פוטר השדרן ג'ון טבאקו אחרי שאחד מאורחיו בתוכנית השתמש במילה גסה. בהודעת הפיטורים נכתב כי "בחירת האורחים שלך אינה מקובלת, העריכה שלך אינה מקובלת".
אצלנו, השימוש בשפה וולגרית אינו חדש.
מוטי קירשנבאום העלה זכרונות מתקופתו כיו"ר רשות השידור בראיון שנתן לאחרונה ב
הארץ. הוא כתב כי התוכנית "החמישייה הקאמרית" נדונה כל העת בבית המשפט, אצל הרגולטור או בתלונות ששלחו הצופים. "המאבקים והוויכוחים האלה היו תענוג גדול", אמר. "כל הצעקות הללו הן חלק מהעסק, וזה היופי שבו. השידור הציבורי הוא הזירה לבחינת גבולות חופש הביטוי".
במילים אחרות: לעזאזל עם רגשות הציבור.
הברנז'ה, אותה קהילה שלא נבחרה על-ידי איש, אותו מיעוט מוכשר ויצירתי בעיני עצמו השולט בשידור הציבורי מכוח ירושה בלבד, דוחה כל ניסיון לשפוט או להגביל אותה או את חבריה, אך מגלה התלהבות רבה בהגבלת חופש הביטוי של מתנגדיה. חבריה ייאבקו על זכותם לפעול על-פי דעתם המעוותת על טיבו האמיתי של חופש הביטוי, תוך שלילתו ממי שאינו משתייך אליה וכלל לא אכפת להם אם הם פוגעים ברגשותיהם של מי שאינו נמנה על המחנה הנכון.
אז למה הציבור עובר על כך בשתיקה?
