משל המערה של אפלטון השבוע התארח אצלנו חבר משוודיה, השוהה בחודשים אלה בעיר שכם שבשטחי הרשות הפלשתינית, לצורך מחקר הנוגע למיעוט הנוצרי בשטחי הרשות. לעת ערב, ישובים במרפסת מול נוף שקיעה ים-תיכונית טיפוסית, ניהלנו שיחה ערה על דברים שרואים משם ודברים שרואים מכאן. אני עדיין מופתע לעיתים כאשר אני "מצליח" להפתיע אנשים עם משל המערה, משום שבעיני הוא המשל הראשון שכל אדם אמור להכיר, עוד הרבה לפני משלי איזופוס או משלי לה-פונטיין.
משל-המערה של אפלטון מספר על בני אדם המוחזקים כאסירים במערה, והם כבולים באופן כזה שהקיר המצוי מולם משקף צללים של דמויות המהלכות מאחוריהם. האסירים הללו מעולם לא ראו את מה שמתרחש מאחורי גבם, אלא רק דרך ההשתקפות על הקיר שמולם. הם חיים את עולם הצללים המוקרן מולם ולא את עולם הדמויות האמיתיות המשתקפות דרך הצללים. המשל ממחיש את הבערות המוטמעת בבני
האדם אפילו דרך תהליכי "חינוך", משום שאנו רואים את העולם דרך צללים המועברים אלינו מבעד לתפישות העולם של
"סוכני החיברות" שלנו (הורים, מורים...). הנמשל מסביר מדוע הבערות מנציחה את עצמה.
כולנו חיים בעולם של צללים. מי יותר ומי פחות, אך הצללים, ממש כמו האור דרכו הם מוקרנים, הם עובדות חיים. היכן שיש אור, ישנם גם צללים, וצללים אלה הם בועות של בורות, בערות, נבערות, אך מעל לכל - הם הבל הבלים המכיל בעיקר פחדים.
צללים של פחד אנו מתייחסים לצללים כאל דבר מפחיד, והרבה סרטי אימה בנויים מן המראה של צל מאיים המוקרן מול דמות מפוחדת. הביטוי "רואה צל הרים כהרים", מתאר אדם מפוחד אשר מקרין על המציאות מדמיונו החששן, ומייצר עבור עצמו חששות במציאות דמיונית המתקיימת בעיקר במוחו שלו. כאסירים במערה, שמעולם לא ראו את הדמות המציאותית, אנו מקרינים לעצמנו "סרטים" של חששות ופחדים, המתעתעים בנו כאילו היו דמויות מציאותיות, אך הן צללים בלבד.
מבחינה טכנית-מדעית, צל הוא בסך-הכל שיקוף של דמות. הצל נוצר על-ידי חיתוך של אלומת אור, והוא יוצר דמות מעוותת, חסרת מימדים ופרופורציות על-ידי היעדר אור. לכל צל משתקף ישנה דמות מקורית שאת דמותה הוא מקרין באופן מעוות. צל הוא עיוות של דמות והוא אינו הדמות עצמה.
מבחינה רוחנית, הפחד, כמו הכאב, הוא מורה. מורה המשמש כתמרור דרכים המורה על הכיוון הנכון. יצורים רוחניים הפוגשים בעצמם צל, מחפשים מיד את דמות המקור ומניחים לצל. לעומתם, יצורים פחות רוחניים הפוגשים צל, מייחסים לו תכונות של דמות במקום לראות בו תמרור דרך ולחפש את המקור ממנו משתקף הצל.
עולם הצללים הוא עולם של טעויות, הוא עולם של "מציאות" המוליכה שולל את המתבונן. אומנם הצל הוא "מציאות" משום שהוא באמת היעדר אור, ועל כן רבים הולכים שולל אחר עולם הצללים בטענה שמדובר במציאות, והנה אכן הם יכולים להראות לך את הצל, אך אלה עדיין שבויים בעולם דמיוני של "מציאות" שהיא "צל" שיקוף של המציאות.
צלילים של תקווה "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה, ולפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
אילו נקלעתי הנה היום, ומישהו היה מבקש ממני לנחש של מי ההמנון הזה, הייתי מניח שמדובר בעם כלשהו, מן הסתם שם העם הוא "יהודי", והעם הזה שרוי בגלות מארצו, אי-שם במערב הרחוק ממנה, ומזה כאלפיים שנה הוא מייחל לשוב למולדתו בארץ ציון וירושלים, אולם כל שנותר לו כעת מחלום רחוק זה הוא התקווה.
אילו סיימתי את הניתוח הזה של הטקסט, והבנתי שהמראיין צוחק מן הפרשנות שלי משום שהעם הזה כבר מזמן יושב בארץ ציון וירושלים, והוא כבר מזמן חופשי בארצו לאחר שחזר אליה מגלות בת אלפיים שנה, אני מוכרח להודות שהייתי מזהה פה צל ענק.
איך יכול עם לבקש לעצמו מימוש של תקווה בת אלפיים שנה, להיות עם חופשי בארצו, לממש את שאיפת הדורות ולהגשים את תקוותו, לקומם מדינה, להיות חופשי בארצו, ועדיין להישאר תקוע בעידן הצללים של טרום-מדינה, עם המיית הלב המכוונת לעתיד (שהוא כבר הווה), ועם עין צופייה לכיוון מזרח בעוד העם הזה כבר נמצא על אדמתו והצפייה מזרחה כבר גולשת לשטחם של אחרים?
חומות של (היעדר) תקווה בסרט "חומות של תקווה", מגיש התסריטאי סיפור מאלף על עולם של צללים, שבו דמויות מהתלות זו בזו, ועושות שימוש ציני ונצלני אחת בשנייה, ואפילו רוקמות ביחד דמויות פיקטיביות שנועדו לשרת את עולם הצללים שלהן, עד שברגע מסוים נחשפת הדמות הראשית כשמות החיה בעולם הצללים אך היא משחקת בעולם הצללים מתוך עולם המציאות. האסיר שהצליח להתל במנהל הכלא, פורש מעולם הצללים על-ידי בריחה מתוכננת היטב, ועימו הממון העצום שצבר עבור (כאילו) מנהל הכלא.
הנמשל העולה מן הסרט הזה, דומה מאוד לנמשל של משל המערה של אפלטון, ועל פיו מי שבוחר לחיות בעולם של צללים ולהאמין לצללים על פני שימוש בצללים כמורה דרך ותמרור המכוון אל המציאות, סופו לטבוע בין הצללים ולראות את מי שבחר לראות את המציאות על פני הצללים - יוצא לחופשי וזוכה בחופש האמיתי.
השכן השוודי משכם וכך, בעודנו מנהלים שיחה על דברים שרואים משכם (שם), ודברים שרואים מהשרון (כאן), ועל זכויות מיעוטים החיים בתוך רוב דורסני (נוצרים ברשות הפלשתינית, או ערבים בישראל, יהודים בגולה...), עולה שוב משל המערה כהפתעה לידידי השוודי.
העיסוק בזכויות המיעוטים באשר הם, מעלה בין היתר אל מפלס המים של המציאות את תפישות המציאות המעוותות של "הרוב", אשר על פיהן הרוב מעניק למיעוט זכויות או מכיר בזכויותיו ומכבדן. אך זוהי תפישה מעוותת השייכת לעולם הצללים, משום שזכויות אדם כלל אינן מוענקות על-ידי אדם כלשהו, רוב או מיעוט, אלא הן זכויות טבעיות הנגזרות מעם היות האדם - אדם, והן שייכות לעולם המציאות של האור.
כאשר אדם "מעניק" זכויות לאדם אחר, הרי שהמעניק חי בעולם של צללים, והוא טועה להאמין שבכוחו להעניק זכויות לאדם אחר.
צלילי התקווה של העם היהודי לשוב לארצו ומולדתו לאחר גלות בת אלפיים שנה, נבעו מכך שזכויותיו של עם הזה נגזלו ממנו על-ידי מי שחיו בעולם של צללים, וטעו להאמין ש: "ברצותם יתנו, וברצותם יקחו" את חירותו של עם להגדרה עצמית ולחיים של כבוד, שיתוף ואחווה בקרב משפחת העמים.
רק עם השרוי במציאות מדומה ורוויית צללים יאמץ המנון המנציח את גלותו כאילו היא עדיין מתרחשת, ורק עם השרוי במציאות מדומה של צללי פחד וגלותיות, יאמין ש: "ברצותו יתן וברצותו יקח" את חירותו של עם אחר להגדרה עצמית ולחיים של כבוד, שיתוף ואחווה בקרב משפחת העמים.
הקפצנו את השוודי חזרה לנקודת המעבר בחומה של (היעדר) תקווה שנבנתה כחוצץ בין שני עמים המתעקשים לראות את הצללים במקום את האור. הוא חזר לשכם, ואנחנו הביתה למרפסת. ברקע מהדורת החדשות מראה תמונות מטקס יום העצמאות, של עם שעומד דום ושר את התקווה שלו להיות חופשי, ומסרב להבין שהוא כבר חופשי. השוודי התקשר שהגיע לשכם וחשב על משל הצללים בדרך, באוטובוס הפלשתיני, כל הדרך חזרה. במבטא שוודי עמוק הוא הוסיף: "דרך משל הצללים הבנתי שגם לשוודים יש צללים, וגם לנורבגים, ובכלל - האנושות חיה בצללים".
צחקנו בטלפון, והוספתי משפט אחרון, שיהיה לו על מה לחשוב עד פגישתנו הבאה: "צללי רבים הם נחמת טיפשים".
