"עניין לנו בסוגייה אשר, מן הבחינה המשפטית הצרה, ניתן היה לכאורה להכריעה בשורות ספורות". כך פותחת (יום ה', 3.5.12) השופטת ורדה אלשיך את החלטתה בעניין מינוי מפרק זמני לחברת דלק נדל"ן. אז מדוע ההחלטה משתרעת על פני 17 עמודים? משום שאלשיך החליטה שהיא לא רק שופטת, אלא גם מחנכת ונושאת לפיד האתיקה, ושהיא לא רק פוסקת בעניינים שלפניה, אלא גם מפזרת רמזים על מה שטרם בא לעולם.
זו לא הפרשנות שלי; אלשיך עצמה אומרת זאת בפה מלא. "עניין לנו במצב דברים חריג, אשר במידה רבה חושף את הפער בין המימד המשפטי של דיני החברות במובנו הצר, לבין מה שנראה כמימד הציבורי-אתי של אותם עניינים עצמם". וכאן היא מתחילה להטיף מוסר ל
יצחק תשובה - לא בנושאים משפטיים אלא באותם עניינים "ציבוריים-אתיים". הטענה העיקרית של אלשיך היא מדוע ניתק תשובה את דלק נדל"ן הכושלת מן הקבוצה המצליחה שבשליטתו. ושוב - היא עצמה אומרת שזו ממש לא סוגייה משפטית:
"לכאורה... אין הדבר מנוגד לצד הפורמלי של דיני החברות; ועם זאת, כפי שפורט בהרחבה רבה בהחלטותי הקודמות, הדבר בעייתי עד מאוד מבחינות אחרות, אף אם לא ניתן להדביק להן על אתר תווית של 'הפרת דין' שהיא ברת-עונשין". מה מפריע לאלשיך? - שמדובר בכספים שאינם רק של תשובה, אלא גם של הציבור. נכון, זו ההתנהלות המקובלת בשוק ההון ובידי בית המשפט אין סמכות ויכולת לשנות אותה; אך מתגלה כאן "בעיה כלכלית-ציבורית עמוקה ובעלת השפעות מזיקות".
שתתפטר ותלך להפגין מול משרדו של תשובה
אלשיך לא מסתפקת בכך. אחרי שהיא מותחת ביקורת על אופן ניהול המו"מ בידי תשובה ונציגיו, היא שולחת לעברו עקיצה מחודדת היטב. תשובה לא צריך להקטין את הזרמתו אלא להגדיל אותה, כפי ש"נהג מר לבייב, בעניין אפריקה-ישראל, כאשר רצה לסייע להסדר, וכאשר
המוניטין והעתיד שלו בעולם העסקים היו חשובים לו ". ואם תשובה לא הבין את הרמז, למרות שאלשיך היא שהדגישה את המילים האחרונות, באה אמירה מפורשת עוד יותר:
"התנהלות זו, במלוא הכבוד הראוי, הינה כמעט בבחינת תרתי דסתרי להתתנהלות בדרך מקובלת, ושמא עליה להדליק נורות אדומות לא רק אצל אלו שנכוו כעת, אלא גם אצל גורמים נוספים, איתם ינהל מר תשובה מגעים". אלשיך אומרת לבנקים, למשקיעים ולציבור כולו: תיזהרו, יש לכם עסק עם רמאי-בפוטנציה (ושמא לא בפוטנציה).
כל האמירות הללו (בלי שום קשר לשאלה האם הן נכונות או לא) הן חריגה גסה מסמכותה של אלשיך וגם חוצפה מיוחדת. חריגה גסה - משום שתפקידו של שופט הוא אחד ויחיד: להכריע בעניין שלפניו לפי החוק. אין לו תפקיד של מורה, אין לו תפקיד של פרשן, אין לו תפקיד של מוכיח בשער, אין לו תפקיד של חזאי. אם אלשיך חושבת שיש כשל אתי בהתנהגותו של תשובה - תיכבד ותתפטר מכס השיפוט ותצא להפגין מול משרדיו. אם אלשיך חושבת שיש בעיה בסיסית בשוק ההון - תיכבד ותכתוב מאמר אקדמי ותציע פתרונות. היא לא יכולה לעשות את הדברים הללו כשופטת, ודאי לא במסגרת של פסק דין.
אולי האשמים האמיתיים הם אחרים
ומדוע זו חוצפה? משום שדומה שאלשיך אינה בדיוק האדם המתאים להטיף לאתיקה. הבה נזכיר, שבפני שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון תלויה ועומדת תלונתה של לשכת עורכי הדין נגדה, בה מועלות טענות קשות להתנהגות הגובלת בפלילים. הלשכה טוענת, שאלשיך שיפצה בדיעבד פרוטוקול של דיון כדי להגיש תלונה אתית נגד עורך דין. אלשיך, חייבים לומר, מכחישה זאת מכל וכל. אבל בינתיים ארגנו עשרות עורכי דין עצומת תמיכה באלשיך - כולם עורכי דין המופיעים בפניה וממשיכים להופיע בפניה, והיא לא חושבת לרגע שעליה לפסול את עצמה. אז היא תדבר על אתיקה והתנהגות ראויה? הדר בבית זכוכית, אומרת אימרה אנגלית ידועה, אל ישליך אבנים.
אבל אולי לא אלשיך באמת אשמה, אלא מי שמאפשר לה להשתולל בצורה כזו כבר שנים. אולי אשם מי שהפך אותה למלכה הבלתי-מעורערת של הליכי הפירוק, כינוס הנכסים ופשיטות הרגל. בכל תחום אחר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יש תחלופה בין השופטים - ורק אלשיך לא זזה מהמשבצת שתפסה. היא גם הצליחה להשאיר את התחום שלה מחוץ לסמכותה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט, וכך ביצרה עוד יותר את שלטון היחיד שלה.
אולי אשם מי שקורא עוד ועוד החלטות שלה המנוסחות בלשון בוטה, ולא עושה דבר. אולי אשם מי שיודע על התנהגותה המשתלחת כלפי המופיעים בפניה, ומעלים עין ממנה. אולי האשמים האמיתיים הם נשיאי בית המשפט המחוזי -
אורי גורן בעבר ודבורה ברלינר כיום - שאינם מעמידים אותה על מקומה. אולי האשמים האמיתיים הם נשיאי בית המשפט העליון -
אהרן ברק ו
דורית ביניש בעבר ו
אשר גרוניס כיום - שאינם מתערבים.
