פרק א' - שמרנות אמי הקפידה לקנות את נעליה רק במיקולינסקי. אני הכרתי את מיקולינסקי שברחוב אלנבי, שלוש ארבע חנויות דרומית לכיכר מגן דוד, על המדרכה הצפונית.
"עברתי איתם מרחוב הרצל לרחוב אלנבי, ומשם לרחוב דיזינגוף" נהגה לומר.
"הגברת מיקולינסקי " המשיכה אימא ושרבבה סוגריים לדבריה "האימא, לא הבת, תמיד ידעה מה אני צריכה". "גם כלתה" הוסיפה אימא "אישה נחמדה כל כך". כך הבנו אל נכון עד כמה ארוכת שנים הייתה ההיכרות בין משפחת מיקולנסקי ובין גברת זילברשטיין, אימא עליה השלום.
באותן שנות צנע המעיטה אימא לקנות נעליים והסתפקה בזוג לבן אחד לקיץ וזוג אחד שחור לחורף. "שחור ולבן מתאימים לכל דבר, מדוע שאקנה נעלים ירוקות או אדומות, הרי אתה צריך מעיל ונעליים ויאיר צריך נעליים. אנחנו לא חותכים את השפיץ" הדגישה כדי להבהיר שילדיה של גברת זילברשטיין לא ילכו עם נעלים שחזיתן החתוכה מאפשרת לאצבעות המתפרצות מרחב מחייה.
"אולי נקנה בשוק נעליים זולות יותר " הציע אבא. "כך תוכלי לקנות לך גם נעלים כחולות שרצית וגם נעליים בצבע חום או..." חיטט אבא בזיכרונו אחרי איזה צבע סוער במיוחד.
"בשוק?" התיזה אימא. "לעולם לא. אני צריכה עוד זוג נעליים אדומות?" צחקה.
כאשר הגיעו מים עד רפש ואימא הייתה מוכרחה זוג נעליים חדש, היו אימא ואבא נכנסים למיקולינסקי ברחוב אלנבי. אימא שטפה את עיניה במבחר התוצרת האיטלקית והצרפתית שקישטה את חלונות הראווה שהקיפו את מבואת הכניסה . לבסוף פסעה פנימה והביטה סביבה.
"נעליים לגברת או לאדון?" שאלה המוכרת והצביעה על מושב פנוי.
אימא הייתה מתיישבת על הספסל הארוך, והמוכרת הייתה מקרבת אליה את השרפרף הנטוי עליו ניתן היה להציב את הרגל בנוחות.
"נעליים ליום יום או לחתונה או בר מצווה?" שאלה המוכרת בנימוס, "ראית משהו בחלון הראווה? אולי אביא לך נעלים יפה פיות בכחול ולבן שקיבלנו רק אתמול מפריז, ממש מודה אחרונה. ראית את גרייס קלי? אולי..? איזה מספר את נועלת?"
"שלושים ושמונה", הייתה אימא זורקת במהירות ומציצה לעברו של אבא. "נוחות. כדי שאוכל לרוץ בהן. על עקב אבל לא גבוהה מדי."
במעשה רכישת הנעליים היה לאבא תפקיד מיוחד. אבא היה אמת המידה ובעל האחוזה בעל זכות הראשונים. גבר קטן קומה שרגליו הקטנות נתונות תמיד בנעל מספר שלושים ושמונה, היה אמור למדוד ראשון כל נעל ולוודא שהמידה היא אכן המבוקשת. שמא חלילה טעה היצרן, שמא שגתה מבלי משים המוכרת והכניסה, רחמנא לייצלן, נעל מספר שלושים ותשע לקופסה עליה רשום שלושים ושמונה.
"אז שאביא..." הייתה המוכרת קמה ממקומה.
גברת מיקולינסקי, האימא לא הבת, הייתה ניגשת. מברכת את אימא בשלום השמור רק ללקוחות ותיקות, עוד מרחוב הרצל, ומסבירה למוכרת בצורה מנומסת אך תקיפה. "לבנות לקיץ, נכון? . שלושים ושמונה. איטלקי. רך. לא גבוה".
אימא לא הוסיפה ולא שאלה דבר. היא לא התווכחה על המחיר ולא ביקשה הנחה. במיקולינסקי היו מחירים "
פיקס".
"כאן זה לא שוק הכרמל" אמרו עיניה של גברת מיקולינקי שהציצו בכול מעל משקפיה. היא נגעה ביד עדינה בשערה הבלונדיני המסודר בקפידה וסילקה גרגיר אבק דמיוני מעל דש המקטורן הכהה והרכוס בכל כפתוריו שחבק את גזרתה.
אימא שבה למדוד את הנעליים הסתובבה בהן על השטיח שלפני המראה הנוטה, מקפידה שלא לגעת באריחי השיש שמא יבולע לסוליות החדשות.
"מה אתה אומר?" שאלה את אבא ומתחה מעט את חצאיתה הצרה כדי שיראה את שוקיה הנאים. אבא הניד את ראשו בהסכמה, קם ממקומו ושלף את ארנקו מהכיס.
"זה עור, נכון?" הציצה לעבר גב' מיקולינסקי.
"גב' זילברשטיין" השיבה האימא, לא הבת, "כאן זה מיקולינסקי."
"קצת יקרות," אמר אבא כאשר עזבו את החנות והנעליים החדשות מטלטלות בתיבתן בתוך שקית הנייר.
"אבל שווה כל גרוש. הרי אני אנעל ואנעל ואנעל.... וחוץ מזה מתי קניתי נעלים בפעם האחרונה" ניסתה אימא לדלות מנבכי זיכרונה את המפגש הקודם עם גב' מיקולינסקי ולהצדיק אקסטרואגנצה כזאת בתוך תקופת הצנע.
פרק ב' - הרפתקאה
יום אחד, שאל אבא: "שוב נעלים לבנות או שחורות? שוב מיקולינסקי? בואי נרד כאן למטה וניכנס לאחת החנויות.... הרי כאן תשלמי פשוט חצי מחיר!".
ל"כאן למטה" לא הסכימה אימא בשום פנים אבל אולי בתל אביב, אולי בחנות אחרת הקרובה יותר לשוק... הרי לראות לא עולה כסף.
החנות הקטנה המתה אדם. קופסאות פעורות היו מונחות בכל מקום. נייר המשי הדק שעטף את הנעלים, התגלגל מסביב כחיתולים צואים. נשים קשות יום וכבדות ישבו על הספסלים וסליהם התפוחים בין בירכיהן. זו מודדת נעל אחת וזו מושכת מידה את הנעל השנייה לנסותה.
אימא הסתובבה וביקשה לצאת אלא שאז נגש אליה המוכר.
"אולי תשבי כאן, גברת?" שאל ובתנועה מיומנת ממרפק עד אמה, פינה את הספסל ממערימת קופסאות פתוחות שנערמה עליו.
"מה הגברת מבקשת? נעלים כאלה, אולי כאלה, אולי כזו אולי כזו? מודה אחרונה מפריז. " המוכר הקפיץ נעלים שונות בידיו משל היה לוליין המשחק בשישה כדורים.
"באיזה צבע? אולי כתום? או ורוד - הקיץ אופנה אחרונה. כמו הוליווד. אולי אדום? איזה מידה הגברת צריכה? על עקב גבוה, שטוח? "
התלהבותו של המוכר בלבלה מעט את אימא. היא ישבה וניסתה לשלוף מבין ערימת הקופסאות הממוטטת נעל אדומה על עקב.
היא הושיטה את הנעל לאבא שעמד לידה.
"אני חושבת שזה שלושים ושמונה . מה אתה אומר?"
"זה לא נעלים לגבר " פנה המוכר לאבא. אתה רוצה נעל סירה או עם שרוך? בשחור או בחום. יש לי משהו איטלקי כמו האמפרי בוגרט" שלף המוכר נעל שחודה העגול מעוטר בחרירים קטנים .
אבא נפנף בידו משל זבוב טורדן ניסה לעמוד על משקפיו.
"הנעלים האדומות...לאשתי...." הושיט אבא את הנעל למוכר, "מספר שלושים ושמונה".
"אלה נעלים נהדרות" תפס המוכר הזריז את קצה החוט שהושיט לו אבא. "כמעט הכול כבר הלך. תראי כמה שהן אלגנטיות" המוכר הציב את הנעל על כף ידו משל נשא ביד גביע קריסטל מלא שמפניה תוססת להגישו למלכת אנגליה..
"אני צריכה נעלים בשביל לרוץ" היססה אימא, "נוחות. יבלות אתה יודע."
המוכר קיפל את הנעל לשנים: "את רואה, איטלקי. רך, גמיש". אימא נעצה את עיניה בעינויים שעוברת הנעל.
"זה עור?" קרבה אימא את הנעל לאפה, "הריח הוא לא ממש..."
"זה עור, גברת, עור נאפה. עור של כפפות. בודאי שזה עור!" המוכר העביר את אגודלו על הנעל כרס"ר הבודק לחיו המגולחת של חיל לפני מסדר יציאה. לחיי הנעל התקמטו בקמטים זעירים כאילו זה עתה נוספו תריסר שנים לגילה של הנעל.
"זה עור?" שבה אימא לרחרח את הנעל שלא הדיפה ריח כלל .
"עור עם בטנת משי" תפס המוכר את הנעל ופער את פתחה משל הייתה סוס למכירה שהכול מעוניינים לראות את מצב שיניו. "בטנת משי מסין!" חזר והדגיש.
"משי?" הקשתה אימא, "וזה נושם? הרי זה הולך לקראת קיץ ואני אזיע..."
"גברת. להזיע?" זקף בה המוכר את עיניו כאילו הטילה זה עתה אבן לחלון בית הכנסת. "אני אומר לגברת שזה משי והיא שואלת אם זה נושם?" דיבר המוכר אל רב-מוכרים דמיוני שניצב לכאורה מאחורי כתפה של אימא..." האם זה נושם? גברת, ראית פעם פרפר מזיע? והפרפר - לא יוצא מגולם של משי?"
אימא בדקה את התפרים והשוותה אם העקבים שווים בגובהם. "נדמה לי ..." פתחה, "הרי אני צריכה את הנעלים כדי שאוכל לרוץ בהן... ממש לרוץ..."
המוכר הזדרז לקחת את זוג הנעלים האדומות הצמידן סוליה לסוליה משל היו כפות ידיה של נזירה הנושאת תחינתה לשמים.
"הנה הכול אותו דבר! הכול אותו דבר!" החליקו הסוליות זו על זו כידיו של חלפן שעסקתו צלחה בידיו.
"כמה הן עולות? שאלה אימא שצבען האדום של הנעליים צבע גם את לחייה בורוד. כאן נכנס אבא לתמונה ואחרי שתים שלוש בדיחות מפולפלות באידיש שסיפרו הגברים זה לזה, נראה היה שהמוכר יסתפק במחצית מהסכום שהיה רשום בעיפרון על הקופסה.
"לבריאות, שתהני, שתהני," שילח המוכר את אימא לדרכה.
פרק ג' - רישום ההיסטוריה
לאחר שעברו הנעליים החדשות כשישה שבועות של תקופת חניכה הולמת במחבוא הארון והמתינו בסבלנות לאירוע הבלעדי שיהלום את טכס גזירת הסרט, נעלה אימא את הנעליים בפעם הראשונה, לא לפני שזרתה מעט טאלק לבן בתוכן למנוע כל לחות וזיעה.
"אתה בטח שזה מספר שלושים ושמונה?" שאלה אימא את אבא כשהיא מדדה על רגל שמאל יחפה.
"את הרי יודעת שרגל שמאל תמיד יותר גדולה" אמר אבא ולקח את הנעל מידה. הוא התאמץ ונעל את הנעל על רגלו הקטנה.
"שלושים ושמונה" אמר "שלושים ושמונה, ואולי טיפ טיפה פחות בשמאלית אבל אני בטח שזה שלושים ושמונה על רגל ימין."
אימא לבשה את שמלתה הכחולה כעליה צוירו סהרונים לבנים. לכבודן של נעליה האדומות החדשות הוסיפה פרח אדום בחזית השמלה. בידה אחזה את ארנק המעטפה הכחול שנתנה לה מלכה לפני שנים רבות וזוג כפפות לנות שאצבעותיהן מהודקות.
"את נראית נהדר" אמר לה אבא.
אימא משכה מעט את רגלה לאחור והקישה בחוד הנעל ברצפה מנסה להכניס מעט את כף הרגל לתוך הנעל.
"אולי התנפחו לי מעט הרגלים" אמרה, "הרי כל היום אני עומדת על הרגליים."
כאשר שבו אימא ואבא מדרכם, הזדרזה אימא לחלוץ את הנעלים החדשות. היא התיישבה בכיסא, הושיטה את רגליה לפנים, מכופפת ומשחררת את אצבעותיה הצבות.
"אני לא אוהבת לקנות בשוק" לחשה לי. "אתה אף פעם לא יודע מה אתה מקבל. אתה אף פעם לא בטוח שגם אחרי ההנחה הוא לא לקח ממך כפול מהמחיר האמיתי. עור זה לא עור. משי זה לא משי, אחת גבוהה אחת נמוכה. אחת רחבה אחת צרה...
את נעליה הלבנות הנושאות בגאון את השם "מיקולינסקי" נעלה אימא קיץ אחר קיץ. כשהסתיו החל חודר מהחלון, ניקתה במטלית לחה את הסוליה, ניגבה בצמר גפן טבול בחלב את גפת הנעל ואחר שהנעל התאווררה והתייבשה, חיתלה אותה בנייר המשי והניחה אותה לשנת החורף בקופסת הקרטון.
הנעליים האדומות חזרו לקופסה לאחר שנערך גם בהן טיפול שימור. עשרים שנה שכבו הנעליים בארון. בתחילת תקופת הגלות הארוכה היה אבא מזכיר לאימא: "הרי יש לך נעלים אדומות...ממש חדשות" לאחר מכן פסק. ייתכן ששכח את נעליה האדומות של אימא וייתכן שגם רגליו התנפחו וגם הוא כבר היה זקוק לנעל מספר שלושים ותשע וחצי.
"למיקולינסקי יש חנות בקניון איילון" סיפרה לי פעם אימא. "מעניין מה קרה עם החנות ההיא שליד השוק"
"היא הפכה לבוטיק הבגד, ואחר כך לבוטיק הסנדוויץ" ואחר כך לבוטיק הגבינות והחמוצים והקאסטות והטלוויזיות והפלאפונים" ניסיתי לנחש, ולא הייתי רחוק מהאמת.
באחד מסדרי פסח האחרונים לפני שחלה החליט אבא לסלק מהבית מיני גרוטאות.
"לא לזרוק. לא לזרוק. הרי זה משי בפנים." אמרה אימא. "אולי הן מעור?" שבה ורחרחה את הגפה.
אבל אבא כבד איבד את חוש ההומור שלו. הוא גייס את קוצר רוחו. נעלי השוק האדומות עזבו את הבית בקופסתם המקורית שהונחה אחר כבוד על מכסה עגלת האשפה.
"מישהו כבר ישתמש בנעלים" אמרה אימא ומחתה את מצחה מאגלי הזיעה.
"הפרפר באמת לא מזיע,"אמרה אימא באנחה, "אבל החמסין הזה עוד יהרוג אותי".
