עוז בין חברים

לעמוס עוז כסופר יש מקדמה גדולה בהשואה לסופרים ישראלים אחרים. את המקדמה הזאת הוא רכש לעצמו בזכות ולא בחסד. ספרו האחרון "בין חברים", הוא אומנם קטן מימדים בהיקפו, גם האותיות גדולות והדפים עבים יחסית, אבל המו"ל של עוז יכול להרשות לעצמו להוציאו לאור, מבלי להסתכן, לאור המקדמה האמורה שיש לעוז.

לאחרונה יצא לי כבר לקרוא שני ספרים על נושא הקיבוץ לאחר שעבר את שיאו, האחד "הביתה" של אסף ענברי, והשני "היינו העתיד" מאת יעל נאמן, שניהם בני קיבוץ ובני דור שלאחר עמוס עוז.

אלא שהשונות בראיה וברגישות אינה נובעת מפער הגיל, היא קודם כל היא נובעת מהשוני האישי ומהיותו של עוז בן חורג בקיבוץ חולדה. מעבר לעובדה שבני שני הדורות האחרונים מתאפינים בצמצום עושר השפה ובקהות רגשית, שלא פסחו גם על סופריהם, ומעבר לפער הברור בכשרון הכתיבה, נקודת מבטו החיצונית שלך עוז מאפשרת לו להיות הוגן.

בעוד שבראיתו וגישתו של ענברי יש קורט לגלגנות מתוך חמלה וליטוף לגיבוריו מייסדי ובוני הקיבוץ, ראייתה של יעל נאמן היא ראייה מוגבלת כמעט חד ממדית, אפילו לא בוגרת, כשל ילד המאשים את הוריו ואת סביבתו בארועי גורלו.

גיבוריו הקטנים של עוז מאד אנושיים אין לו עליהם כל דעה או ביקורת, אף טיפת אכזבה או מעט הערכה. הם מי ומה שהם מתמודדים בדרכם האישית, חיים ושורדים בסביבה שהיו עדים שותפים לצמיחתה, מתמרנים מקיימים יחסי אנוש בחברה שהם חלק ממנה ושלמותה ואיתנותה חשובות להם.

האנושיות הפשוטה והמצוקות, שמתאר עוז בסיפורי גיבוריו, מיתרת את הצורך לתאר ההקרבה האישית שלהם ואת הרעיון האידיאולוגי הגדול שפיתה אותם ולכד אותם ואף כלא אותם מרצונם או מחששותיהם בתוכו.

בני אדם מרגע בגרותם נקלעים למסע בעקבות גורלם, רובם יעדיפו לבחור את מי שנראה להם אפשרי עד סביל, ויעדיפו את תחושת השייכות הקבוצתית על פני חשש הבדידות, גם כאשר היא תחושה משלה, ויבנו לעצמם חיזוקים גם מדומים, רק כדי להצדיק את העדפתם.

בעבור עמוס עוז הקיבוצניקים האלה היו ונותרו, עם כל השריטות וההקרבות, ומתחת לכל המיתוסים, רק בני אדם קטנים כפי שראוי להם שיהיו. חבל שהובאו כאן רק שמונה סיפורים אנושיים, כשהיה מקום לכלול בספר כזה ששה עשר לפחות.