ליום ירושלים: הקונצנזוס נסדק

בית המטבחיים הישראלי לשחיטת פרות קדושות, הפועל בארץ בשנים האחרונות במלוא המרץ, לא פסח גם על מה שנחשב לפני 45 שנה ו-64 שנה לקונצנזוס לאומי – מעמדה המיוחד של ירושלים בתודעה הלאומית ובמדינה היהודית.

הקונצנזוס סביב ירושלים עם קום המדינה, הקיף את כל הציבור והפוליטיקה בישראל – לרבות מפלגות שמאל-רדיקלי כמו מפ"ם והמפלגה הקומוניסטית. והוא חזר והתעצם היום לפני 45 שנה, עם שחרור ירושלים המזרחית משלטון הכיבוש הערבי (ששום מדינה בעולם לא הכירה בו, זולת בריטניה ופקיסטן).

היום זה כבר אחרת. מידי שנה הולכת ונשחקת ההסכמה הכללית סביב ירושלים, וגדל מספרם של המשתמטים מאירועי יום ירושלים. כך הגענו בשנים האחרונות למצב העגום, שבו יום ירושלים מעניין רק את הציבור הסרוג. לא החרדים, שאינם חוגגים בתפילות וטקסים את שיחרורו מידי צר ואוייב של שריד בית מקדשנו הכותל המערבי שמעולם לא זזה ממנו שכינה, ולא חילוניים, חלקם מטעמים פוסט ציוניים וחלקם מתוך אדישות.

איפה החילונים?

התחושה הזו אינה רק נחלתו של הציבור הסרוג. הנה למשל בן ירושלים ואוהבה, יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, שכתב השבוע: "לדאבוננו, שמחת ירושלים היא כיום נחלת מעטים. הציבור הדתי הלאומי, חובשי הכיפות הסרוגות, יוצא בהמוניו לחוג ברחובה של עיר, אך מי מצטרף אליו? היכן הציבור החילוני? מדוע איננו רוקד? האם שכחנו את השבועה לירושלים?

"האדישות לחגיגות היא אדישות לירושלים. אדישות שתופסת את ירושלים לעיתים כדבר מובן מאליו, ולעיתים, כעול חלילה, ולא כמתנה. בימים שבהם דועכת האהבה הנצחית לירושלים בקרב העם בישראל, חובשי הכיפות הסרוגות שומרים על גחלת האהבה לירושלים שלא תכבה".

לא כך היה פעם, בימי הקונצנזוס על ירושלים. בשלהי 1949, שנה וחצי אחר הקמת המדינה וזמן קצר אחר שוך קרבות מלחמת העצמאות, האו"ם סירב להשלים עם שלטון יהודי אפילו לא בירושלים העברית, הקטנה (שלא כללה עד 1967 את ירושלים העתיקה והעיר המזרחית שנכבשה בידי הירדנים), והחל בצעדים להקמת שלטון בינלאומי על ירושלים, בניהול האו"ם. הייתה זו מזימה נוספת של העולם הנוצרי, לשלול מישראל את פירות נצחונה בירושלים, ואת הזכות לכונן ב'ירושלים הקטנה' ריבונות יהודית מלאה, כמו בתל אביב, בחיפה ובבאר שבע.

למזלנו עמד אז בראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, שהתייחס אל האו"ם כאל שמום, וקבע כי לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים. עם כל הביקורת על התנהלותו הפלגנית, אי-אפשר לשלול ממנו את העובדה שבזכות אומץ לבו לא הייתה ירושלים לעיר בינלאומית שאינה בריבונות ישראלית, ומנוהלת בידי פקחי או"ם למיניהם (שכולנו יודעים עד כמה דלה וגרוטסקית תרומתם לכל שטח שעל ניהולו הם מופקדים). בעקשנות בן-גוריונית טיפוסית, דחה ראש הממשלה, בדיון שהתנהל בכנסת הראשונה, בתל אביב (ב-5 בדצמבר 1949), את תביעת האו"ם להותיר את ירושלים מחוץ לגבולות ישראל, והצהיר בתוקף: "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל, כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל".

דבריו של ב"ג לא נאמרו בחלל ריק. בדיוק באותן שבועות דנה עצרת האו"ם באישור החלטה רשמית של ארגון האומות המאוחדות בדבר בינאום ירושלים, וב"ג ביקש להתריע מפני המהלך ומבהיר מראש שלא תהיה לו שום משמעות מעשית. הוא השמיע את האזהרה בפכנסת אבל כיוון אותו לעבר ניו-יורק: "פעמיים בתולדות עמנו נעקרנו מירושלים, רק לאחר שנוצחנו במלחמת דמים אכזרית על-ידי כוחות מרובים וחזקים, כוחות בבל ורומא. קשרינו עם ירושלים בימינו אינם פחות עמוקים משהיו בימי נבוכדנצר וטיטוס פלאביוס. וכשירושלים הותקפה אחר 14 למאי 1948, ידע הנוער הלוחם שלנו, לחרף נפשו על בירת קודשנו, לא פחות משעשו זאת אבותינו בימי הבית הראשון והשני...

"...אנו מצהירים שישראל לא יוותר על ירושלים מרצונו הטוב, כשם שלא ויתר במשך אלפי שנה על אמונתו, על ייחודו ועל תקוותו לשוב לירושלים ולציון, למרות רדיפות שאין משלן בהיסטוריה. אומה אשר קיימה בנאמנות במשך 2,500 שנה, השבועה שנשבעו הגולים הראשונים על נהרות בבל, בל לשכוח את ירושלים – אומה זו לא תשלים לעולם עם הפרדת ירושלים, וירושלים היהודית לא תקבל על עצמה שום שלטון זר... ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים, לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקנים על וושינגטון".

עד סוף כל הדורות

אבל האו"ם התעלם במפגיע מעמדת ישראל, והעריך אז כי יוכל, בסיוע המעצמות דאז, להטיל מרותו על המדינה היהודית הצעירה, הקטנה, החלשה מבחינה כלכלית וחברתית, שהייתה שקועה אז בקליטת מאות אלפי עולים. עצרת האו"ם הצביעה בעד בינאום ירושלים. אילו הצליחה מזימתה היו פניה של ירושלים, כפי שאנו מכירים אותן כיום, שונים מן הקצה אל הקצה. בלשת ברקת היה יושב איזשהו איבאן אוקראיני או סטיב אנגלי או אולי אפילו מוסטפה מצרי, ואלו רובי ריבלין היה נאלץ לנהל את ישיבות הכנסת בתל אביב. ובהיכל המשפט שהיה מוקם מן הסתם בשייח' מוניס בצפון ת"א, היה מתכנס לו הבג"ץ כדי לקבוע חד-משמעית שיש לציית להחלטות עצרת האו"ם ולבנאם את ירושלים.

למזלנו המשיך ב"ג, ללא מורא העמים, לנקוט בתפיסת או"ם-שמום. במקום לשחק את תפקיד תולעת יעקב במחזה האבסורד הזה, הוא העדיף להיות גור אריה יהודה. ספק רב אם הייתה כיום הממשלה הלאומית שלנו מנסה לגלות זקיפות קומה לאומית כבימי ב"ג במערכה על ירושלים. החשש מפני מה יאמרו הגויים, ומה תאמר ממשלת הארץ-ידיעות-הערוץ השני, ומה יגידו אנשי שלום עכשיו והקרן לישראל חדשה וזוכרות ועדאלה, היה מן הסתם משתק אותה. כרגיל.

אבל אז זה היה אחרת. ב"ג החליט על מהלך דרמאטי, בנוסח: היֹה לא תהיה, ותקע אצבעות בעיני העולם הנדהם כולו. הוא זימן את הכנסת ביום 13.12.49 לדיון מיוחד, שבו עמדה על הפרק הצעתו להעביר את מושב הכנסת ומשרדי הממשלה לירושלים. ב"ג נימק זאת כך: "לא נוכל לתת יד להפרדת אונס של ירושלים, המקפחת ללא הכרח והצדקה זכות היסטורית וטבעית כאחת של העם השוכן בציון... למדינת ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה לפני 3,000 שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים, עד סוף כל הדורות".

המדהים הוא שדווקא חוגי הציונות הדתית, ואנשי מפלגת הציונים הכלליים (שלימים השתלבה בליכוד), הסתייגו מהמהלכים הראוותנים להבעת הקשר היהודי-ישראלי לירושלים. ח"כ יוסף ספיר מהציונים הכלליים הודיע כי הוא מבקש לקיים דיון בנושא בכנסת, ואילו ח"כ ד"ר זרח ורהפטיג מהחזית הדתית המאוחדת, קבע כי "מוטב שירושלים תהיה שלנו, גם אם לא נדבר על זאת". מול הדיבורים הללו הפטיר אז האתאיסט החירות'ניק ד"ר יוחנן באדר: "אוי דתיים, דתיים! איזו דת יש לכם! כך אתם דואגים לירושלים?".

הצעת ספיר לקיים דיון בנושא נדחתה, אך רשות הדיבור ניתנה לראשי הסיעות.

נציג מפ"ם ח"כ יצחק בן אהרון (לימים מזכיר ההסתדרות שתבע "להחליף את העם" לאחר נצחון הליכוד ב-1977), אמר: "היינו רשאים לצפות שהקרבן הגדול, הגבורה ודם הנעורים, שנשפכו כמים בירושלים ומבואותיה, ישמשו לעולם הוכחה נוספת לקשר בן אלפיים שנה של עם ישראל עם ירושלים הבירה; היינו רשאים לצפות, שהעובדה שהיישוב בירושלים וכל בני המדינה הזו עמדו כחומה בצורה בשעה שהעולם הגדול וכל הכלים והמוסדות של האו"ם נטשו את ירושלים כאשר הותקפה בזדון... יוכרו גם כהכרעה ריאלית פוליטית וגם כנכס תרבותי עליון לעם ישראל. אם נגזר עלינו להמשיך באמצעים מדיניים את המערכה שעמדנו בה בגוף ונפש – לא נירתע".

נציג חירות ח"כ מנחם בגין, נשא נאום אופוזיציוני תקיף שבו מתח ביקורת חריפה על הממשלה, שלא נענתה להצעתו להכריז הרבה יותר מוקדם על ירושלים בירת ישראל, וניצל את ההזדמנות לסנוט בבן-גוריון על "חטאכם כלפי קודש הקודשים של האומה, העיר העתיקה... ברשותי מיסמכים אשר מוכיחים כי יכולנו לשחרר את העיר העתיקה מידי צר ואוייב, ומישהו נושא באחריות לכך ששיכלנו את העיר העתיקה".

"עבדאללה סוכן בריטי"

מי היה מאמין שאפילו נציג המפלגה הקומוניסטית הרדיקלית ח"כ מאיר וילנר – שהייתה לימים מפלגתם של מוחמד בראכה ועסאם מח'ול ושאר 'אוהבי ישראל' – הצהיר אז אמונים לירושלים: "בכל סידור סופי של בעיית ירושלים, יובא בחשבון הקשר ההיסטורי והחי בין העם בישראל ובין ירושלים", ובה בעת קרא לכנסת למחות נגד השתלטות הכתר ההאשמי על ירושלים העתיקה, והגיש הצעת החלטה משלו: "הכנסת מכריזה על אי הכרתה של מדינת ישראל בשלטון המלך עבדאללה, הסוכן הבריטי, בעיר העתיקה ובחלק השני של ארץ ישראל... שהופך בסיס לתוקפנות אימפריאליסטית".

ישיבת הכנסת ננעלה בהודעה דרמטית מפי היו"ר יוסף שפרינצק, שנתקבלה במחיאות כפיים סוערות: "אני מודיע בזה, שישיבות הכנסת לאחר חג החנוכה, יתקיימו בירושלים".

ומ-1949 ל-1995, לנאומו בוושינגטון של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ימים ספורים לפני הירצחו: "ירושלים היא לבו ובבת עינו של העם היהודי... ירושלים שלי היא מוקד געגועיו, מחוז חלומותיו, של העם היהודי. היא השם שמיליונים מילמלו על שפתיהם, גם על ערש מותם... אנו חלוקים בדעותינו, אך אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלימותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירת ישראל. ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים שנחרבה 8 פעמים, שבמשך שנים לא הייתה לנו גישה אל שריד מקדשנו, הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד".

שלימותה של ירושלים, אינה רק מורשת רבין. זו מורשת האומה לדורותיה, שאותה מנסים לטשטש במכוון גורמים פוסט ציוניים, נאמני נראטיב הנאכבה, החותרים תחת יסודותיה של ירושלים, ואליהם מצטרפים בלא מודע ובתום לב כל אלה שאדישים כלפי ירושלים וחגה.