שלום ירושלמי, עיתונאי בכיר ב
מעריב ובעל מקורות, כתב השבוע (18.5.12) מאמר מעניין תחת הכותרת: "מקצב עד מלכה: למה התקשורת נאלצה למלא את פיה מים?" וכותרת המשנה: "מה אנחנו העיתונאים היינו צריכים לעשות...?"
דווקא תשובתו של ירושלמי על שאלותיו צדה את עיני: "אנחנו צריכים להיאבק כדי לקבל חסינות על פרסומים גבוליים. בכלל, עלינו להתייחס ברצינות גדולה יותר לשמועות, לרכילויות או להערות שוליות, כי - כפי שראינו - הן מעידות על המקרה הנורא".
אכן, חובתם של עיתונאים - המתיימרים לייצג את ה"תקשורת החוקרת" (ולא רק ברמה המפוקפקת של "אמת לשעתה") ואף להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" - להתייחס ברצינות גדולה יותר לשמועות. קל וחומר שהדברים תקפים כאשר מדובר בשמועות עקשניות הנשענות על לא מעט מסמכים וחוות דעת, המשותפות לחלקים גדולים ומתרחבים בציבור, והמטילות צל כבד על החיים הציבוריים בישראל מזה שנים רבות.
האם התקשורת ממלאת את תפקידה? בתדירות של אחת לכמה חודשים מופיעות כתבות על הנעשה במכון הפתולוגי באבו-כביר ועל פרופסור יהודה היס העומד בראשו. כמעט תמיד מלוות הכתבות ו/או תגובות הקוראים עליהן בקישור אל אירועי ליל ה-4 בנובמבר 1995, הלילה שבו נרצח ראש הממשלה
יצחק רבין. אבל, מעולם לא נעשה תחקיר משמעותי שתכליתו לאשש או להזים אחת ולתמיד את העננה הכבדה ואת הספקות החמורים הקשורים באותו לילה, מעבר לרצח עצמו.
כולם ראו את
יגאל עמיר יורה, אבל איש לא הוכיח מי ירה את הכדור הקטלני. היכן העיתונאי החוקר שיפעל ברוח דבריו של ירושלמי: "עלינו להתייחס ברצינות גדולה יותר לשמועות, לרכילויות או להערות שוליות, כי - כפי שראינו - הן מעידות על המקרה הנורא"?
איתמר לוין, עיתונאי באתר זה, News1, ובעל מקורות, כתב השבוע שתי רשימות [מצורפות משמאל] מעניינות על הנעשה במכון הפתולוגי באבו-כביר ועל פרופסור יהודה היס העומד בראשו. השאלה הנוקבת ביותר המציקה הן ללוין והן למגיבים היא: "מה לעזאזל היס יודע, שמאפשר לו לתפוס את הממונים עליו בחלק גוף רגיש?"
נשאלת השאלה:
האם יש גם מי שתופס את התקשורת בחלק גוף רגיש? כבר היינו בסרט הזה. האם שוב יבוא יום שבו שלום ירושלמי ועמיתיו יחזרו על טענתם שהם ידעו מאז ומתמיד על מעללי הנשיא אך היו מנועים מלדווח על כך. אם ידעו, מדוע שתקו והשתיקו? ואם לא ידעו, מדוע טענו שידעו? בשני המקרים התקשורת נראית כמי שאינה ממלאת את תפקידה.
ירושלמי מסיים את מאמרו בהתמרמרות על "עינה הפקוחה וידיה האזוקות של התקשורת". אינני בטוח שעינה פקוחה תמיד או שידיה אזוקות תמיד. הרושם הוא שהיא עצמה מחליטה מתי לעצום את עיניה ומתי לאזוק את ידיה, בגלל שיקולים זרים.