לאחר שיצא שמי ברבים כאחד שמרבה להשמיץ ולתקוף את המין הנשי, לאחר שאינספור מגיבות ומגיבים קראו לי ללכת לפסיכולוג במקרה הטוב ולבלוע רעל במקרה הפחות טוב, ולאחר שגם נשים וגברים שנמצאים פחות או יותר בדעותי ביקשו ממני לרכך את הטון במאמרים שאני כותב בנושא הפמיניזם, אני מודה שהתעורר בי רצון לעדן את המסרים. אבל איך שאני רואה מאמר כמו "או עבודה או ילדים" של אסתר הרצוג, שתוקף שופט בגלל שהעז לתת לאבא משמורת על ילדיו, שוב קופצים לי הפיוזים.
אני רוצה להבהיר לאסתר הרצוג ולכל הפמיניסטיות באשר הן שם: אין זה לגיטימי להשתמש בעיתונות ככלי להפעלת טרור על שופטים. שופטים אמורים לשפוט, ללא מורא וללא משוא פנים: לשם כך שמו אותם בתפקידם. ברור לכל הקוראים שמה שאת עושה במאמריך הוא ניסיון להפעיל לחץ אישי על שופטים, שלא יעזו לפסוק לעולם לטובת אבא במשפט משמורת, מחשש ש"ייפלו לתוך הפה" שלך ושל חברותיך לדיעה, לעט ולמיקרופון.
במאמר שלך, ד"ר הרצוג, את קובעת כי השופט כהן הוא מניפולטור בעל דעות הפכפכות (המילים שלך), ומשרטטת קשר רעיוני ישיר, כביכול, בינו לבין השופט חיים פורת ולמומחה האמריקאי המנוח ד"ר ריצ'ארד גרדנר - כל זאת במטרה להשפיע על השופטים בישראל שלא לקבל החלטות שאינן תואמות את "האינטרס הנשי" כפי שאת תופסת אותו. זו טקטיקה פמיניסטית מקובלת.
יותר מזה - לא פעם הפמיניסטית שתוקפת שופט כזה או אחר מצויה בעצמה בהליך משפטי כלשהו, בהווה או בעבר, הקשור ישירות לנושא כתיבתה. הדוגמה הבולטת ביותר בקטגוריה זו היא פרופסורית ישראלית מסויימת שחטפה את בנה מאביו בארה"ב, ואשר מרבה לכתוב מאמרים מלומדים בגנות הד"ר גרדנר וכל מי שמעז לקבל את עמדותיו לגבי תסמונת הניכור ההורי.
זוהי ביריונות נלוזה, הגב' הרצוג. וזו בדיוק הסיבה שבגללה אני מידרדר לעיתים לסגנון שנראה אלים-למחצה לגבי הפמיניסטיות: אתן כל כך אלימות בעצמכן, כל כך חסרות רסן וגבולות, שנדמה לי שכרגע, לפחות, הדרך היחידה להילחם בכן היא להשתמש בטכניקות שלכן - נגדכן.
ייתכן שאינך יודעת זאת, ד"ר הרצוג, אבל האחראית על בית המשפט לענייני משפחה של חדרה היא השופטת זהבה קאודרס-בנר (גילוי נאות: בעבר התנהלו הדיונים ביני לבין פרודתי אצל השופטת בנר. ואולם, לפני כשנתיים היא פסלה עצמה מלדון בתיק שלי). השופטת בנר ידועה בקרב עורכי הדין באזור חדרה ומחוצה לו (לפחות אצל אלה שדיברתי עמם, והם לא מעטים) כמי שפסקי הדין שלה מוטים נגד גברים. היא ידועה גם באי-אלו התנהגויות חריגות: לדוגמה, לפני כשנתיים תלתה דף "הומוריסטי" עם בדיחות נשיות-שוביניסטיות על לוח המודעות של בית המשפט, באזור ההמתנה. על הדף כתבה השופטת, בכתב ידה - "פינת החיוך". זהו צילום של הדף, וזו הידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" לאחר שעורכת דין מסויימת תלשה אותו מלוח המודעות והעבירה אותו לעיתונות.
ייתכן שעל פנייך הבדיחות האלה מעלות חיוך, ד"ר הרצוג, אבל תאמיני לי שעבור הבעלים והאבות שבאים להתדיין אצל השופטת בנר, הן סיבה לבכי. הרי ברור שאצל שופטת שלא נרתעת ללעוג לגברים באופן פומבי, אין לגבר שום סיכוי לקבל משפט צדק. השופטת הזו שייכת לאותה קטגוריה של שופטות ושופטים שאינם מתביישים לומר כבר בתחילת דיון על משמורת את המשפט "גבר לא יכול לקבל משמורת על ילדים", ובכך לבזות מראש את כל ההליך המשפטי שהם עצמם מנהלים. אותה שופטת גם קיבלה - על פי מה שקראתי בעיתונות - את הציון הנמוך ביותר בקרב השופטים בחדרה במשוב עורכי הדין האחרון - ובכל זאת, היא ממשיכה להיות השופטת היחידה לענייני משפחה בכל אזור חדרה.
תארו לעצמכם, ששופט לעניני משפחה היה תולה על לוח המודעות שלו דף עם בדיחות גסות נגד נשים. האם היתה חולפת פחות משעה לפני שהיו מתחילים להשמיץ אותו בכל מהדורת חדשות אפשרית? האם היתה עוברת יותר מיממה לפני שמערכת המשפט היתה פותחת נגדו בהליכי הדחה? מדוע מותר לשופטים ושופטות מסויימים לתת פסקי דין אנטי גבריים מידי יום ביומו, כבר שנים, מבלי "ליפול לפה" של אף פובליציסט, ואילו לכבוד השופט יעקב כהן אסור למסור ילדים למשמורת האבא שלהם, לאחר שהשתכנע שהאמא שלהם מזניחה אותם והאב הוא משמורן ראוי יותר?
הרי מדובר, מעל הכל, בזכויות של ילדים. לפני כמה ימים פורסמו נתונים של עמותת אל"י, לפיהם אמהות אחראיות למרבית ההתעללויות בילדים. פירוש הנתונים האלה הוא שכל הפרופגנדה הפמיניסטית, שמנסה להציג אבות כמתעללים היחידים במשפחה, ולשים את כל האמהות ביחד עם הילדים בפינת הקורבן, מושתתת על שקר ומניפולציה. וכאשר הפמיניסטיות מתעקשות כי אסור אף פעם לתת לאבא משמורת על ילדיו, ומפעילות לחץ אינטסיבי על כל שופט שמעז לחרוג מכלל זה, הן בעצם גוזרות בכך את דינם של עשרות אלפי ילדים (משני המינים!!) לגדול אצל הורה מתעלל. זהו פשע איום נגד ילדים, והעובדה שהד"ר הרצוג היא אשה מטופחת ושופעת ביטחון עם משרה אקדמית בכירה בבית ברל אינה משנה זאת.
לזכותה של הרצוג ייאמר, שהיא אפילו לא מנסה במיוחד להסתיר את מניעיה האמיתיים. מי שירוויח מפסיקות כמו זו של השופט כהן, קובעת הרצוג בסיום מאמרה, הם "עורכי הדין, השופטים, פקידות הסעד וגברים בעלי אמצעים. לראשונים תהיה יותר תעסוקה ולאחרונים פחות תשלומים, בזכות קבלת החזקה על הילדים". במילים אחרות: מה שמעניין את הד"ר הרצוג זה בצע כסף. כואב לה שבמקרים שבהם אב יקבל משמורת על ילדיו, גרושתו לא תקבל ממנו כסף בגין מזונות ילדים.
מה אני אגיד לכם? הגישה הזו כל כך מגעילה אותי, שאני אפילו לא יודע מה להגיד עליה. מגעיל אותה שהשתרשה בקרב ציבור גדול של נשים בישראל, התפיסה שגירושין הם אופציה לקידום כלכלי ושילדים הם מקור פרנסה. ומגעיל אותי לא פחות שד"ר הרצוג וידידותיה עדיין מקבלות במה חופשית בכל כלי תקשורת אפשרי, בזמן שבעלי עמדות נגדיות מתקשים לכתוב טור במקום כלשהו מבלי שלחצים ולכלוכים מאחורי הקלעים יביאו לסתימת פיותיהם. זהו טרור פמיניסטי, ואני שואל את עצמי מתי הוא ייפסק.
ולסיום, מילה לכבוד שופט יעקב כהן: חזק ואמץ.
_________________
הכותב (40) נשוי (פרוד) עם שני ילדים, אנימטור ופובליציסט. הוא עומד בראש השדולה למען המשפחה בישראל.
