הצביעות כמכשיר מכשיל
אחד המכשירים, המכשילים בהרס העצמי והעצמאי, בשמאל ההזוי, היא הצביעות (Self Destructive Mechanism).
ההתנהלות "האידיאולוגית" שלו דהיום, לרוב במימון ממשלות זרות, מביאה אותו לאבסורדים אין ספור. לא פעם חבריו שואלים עצמם בשאלה האם הם ציונים? ואפילו האם הם יהודים? תוך כך במעשיהם, מוצאים עצמם בשיתוף פעולה ובעמדה זהה עם גורמים עוינים לישראל ואנטישמים. יש מהם בעמדה ששואלים עצמם מדי פעם "האם אני טלי פחימה"? או "האם להצביע חד"ש עבור הזמי בשארה"? כפי שעשתה ח"כ
שלי יחימוביץ? הצביעות בעמדותיהם מובילה אותם להתנהלות מחשבתית של מוסר כפול, של סטנדרט מוסרי כפול של צביעות. הם במבוכה, מתמעטים פוליטית, עד כדי שמצאו צורך לקיים מפגש/כנס הזויים, לאחרונה. אבל כידוע וברישא יאמר, חייבים לשמור שבדמוקרטיה דעתם זכותם.
צביעות בכנס "היכן טעינו"
השמאל תמיד יודע לקיים את המריבה בין העבר, זה שחלף לו, לבין ההווה, זה העולם שהשתנה לו, ותוך כדי המריבה הזו, הוא "לפתע" מגלה שאיבד את העתיד. גם מסיבה זו מתנהל לו השמאל בצביעות. מתוך אלפי הדוגמאות לכך, מספיקה ההמחשה בעניין המדיני החזרה לגבולות 67 ברצועת עזה. ואמנם, באותו כנס שמאל, שמרכזיותו הייתה "היכן טעינו?", שנערך בבית ציוני אמריקה בת"א 18/05/12, הופיעו בנוסף לח"כ
דב חנין מחד"ש, ויו"ר מרצ גלאון ממר"צ, גם נציגים רשמיים של מפלגת העבודה, כמו ח"כ בוז'י הרצוג. והוא הפתיע "כשהחליף צבע", עת בה החליף את העבר, באחת, בהווה הזוי. ממקום כהונתו כשר בממשלת
נתניהו, רחמנא לצלן, הפך לדובר מרכזי, מיושבי במת הנשיאות, של אותו כנס של שמאל הזוי. אחר כך יטען, הוא עם חבריו, שהעבודה היא מפלגת מרכז. היש ספק בצביעות ההתחזות ובסטנדרט הכפול?
בכנס הזה לא הושמע משהו משמעותי בעניין "המסתננים לצורכי עבודה" מאפריקה. כידוע מרבית המסתננים מוצאים עצמם מתגוררים בשכונות מצוקה שבערים, כמו בדרום ת"א, עיר הכנס. כלומר, העומס המצוקה הקשה והנטל הכבד נופל על משפחות ישראליות, מאוד ספציפיות, שממילא ומלכתחילה, פרנסתן ומצוקתן קשה. בכנס הזה, לא שמענו משהו משמעותי על ארגוני השמאל, שבאו, או שבאים, לסייע למשפחות אלו במצוקתן אז, וגם עכשיו. הם ממניעים פוליטיים אבודים, באים "לרקוד על הדם". נשמעו טיעונים רק על "זכויות המסתננים". האין לפנינו, שוב הפעם, לא רק מוסר חלקי וכפול אלא גם הטיית הפנים הצידה?
הצביעות בפניה ליועץ המשפטי
ובעניין המסתננים, בעצם ימים אלה התפרסם לאחרונה כי
יריב אופנהיימר, מ"
שלום עכשיו", פנה בכתב ליועץ המשפטי של הממשלה, בעניין התנהלות ח"כ בהפגנה בת"א שהתקיימה השבוע כנגד "המסתננים" לצורכי עבודה. טענתו המרכזית במכתב היא שיש בדברי הדוברים, ח"כ, משום הסתה. יתכן. הוא הסתמך על ניסוחים ספציפיים, כאלו גרועים שנאמרו. למשל "המסתננים הם סרטן". אלא שניסוחים ממש כאלה הם לכאורה בשימוש בפיו ובפי חבריו. אלא שכאשר "הכתובת" היא אחרת, כלומר, שהיא
מתנחלים, זה "כשר" בעיני ההזוי.
שוב הפעם צביעות ומוסר כפול. מאידך ברור הוא שהשימוש בניסוחים קיצוניים, הם חמורים בכל מקרה, ולא משנה מי האומר אותם. סוג של תרבות זרה, ואגב אורחא ייאמר, שגם ההתבטאות וסגנון הדיבור של פואד
בן-אליעזר, ח"כ מהעבודה, מעל בימת הכנסת, חמור בגסותו הפראית.
אשר על כן, ראוי להתבונן בשתי דוגמאות של הניסוחים שעסקינן אשר נאמרו מפי ראשי השמאל ההזוי. התבטאויות השמאל הללו מייצגות עמדה של "טובל ושרץ בידו". יודגש שעו"ד טליה ששון, אחת המתנסחות בכנס ההזוי, נעזרה בדבריה במערכת הסלולארית כדי להדגים להמחיש את דבריה. וכך אמרה:
"למה ההתנחלויות הן הסרטן של המדינה, ומדוע הן מאיינות את המפעל הציוני, שסבא וסבתא שלי היו שותפים בהקמתו ".
הכוונה של הדוברת עו"ד ששון לא הייתה "ההתנחלויות", דהיינו הבתים שבהם, הכבישים שבהם, עמודי החשמל שבהם, אלא לכאורה התכוונה אל "מתנחלים". אל אנשים, בשר ודם. הם סרטן והם מאיינים. זהו דיבור חמור, ובתוכו גם הכללה, על יהודים כמוני כמוך, אזרחי מדינת ישראל, ולא משנה מה דעתם הפוליטית. לכך לא הגיש אופנהיימר תלונה ליועץ. אין ספק צביעות. בכנס נכח גם נציג העבודה, כאמור, ח"כ בוזי הרצוג. האם נשמעה תגובה ממנו על דברים אלו? האם שוב הפעם צביעות? האם הוא "פינוקיו פוליטי" עשוי מעץ שלא יכול לדבר?
ועוד דוגמה: בעיני אופנהיימר "סרטן" כמילה נרדפת על מתנחלים "זה בסדר". ניתן
להאזין להסבריו משידור חי ברדיו.
אופנהיימר, מגיש התלונה ליועץ המשפטי לממשלה, מתגלה כמסבירן "מעולה" של הסרטן, כאילו הייה דובר ביה"ח איכילוב. אבל פעם נוספת הוא מתגלה לכאורה כעיט וגם כצבוע. האם ב"סרטן" התכוון לכאורה לאנשים, כמוני כמוך, אבל במקום מגוריהם הספציפי? לעצמו, איננו מגיש תלונה ליועץ המשפטי. וכצפוי, תוך השימוש בצביעות האופיינית לו, הוא מגיש כאמור תלונה בכתב ליועץ המשפטי של הממשלה על ניסוחים "דומים" אך ורק של מתנגדי דרכו.
הצביעות כמסורת שבדרך
חבר ותיק במפלגת העבודה, יריב אופנהיימר, המתכונן לרוץ בשמה לכנסת, ראוי הייה לו יחד עם ח"כ בוזי הרצוג, מהעבודה, עם המועמדת של מרצ לכנסת, עו"ד טליה ששון, היו מעיינים (לא מאיינים) שוב בעיתון "דבר", בגיליון מיוחד, מיום ה-1 למאי, 1936, של "חג הפועלים", במאמר לקראת "החג", מהגותו של ברל כצנלסון.
עו"ד טליה ששון, מרשימת מרצ לכנסת, ראוי הייה שתלמד מאבות התנועה הציונית, על אילו ערכים צמחו הסבא והסבתא לא רק שלה גם של אחרים, ומפאת כבודם של אלה, ז"ל, ראוי שלא תסלפם שלא תזייפם. דברי ברל כצנלסון בעליל אינם מה שעו"ד ששון מדקלמת בדבריה ולא הפואטיקה הספרותית של אופנהיימר. שהרי הצביעות דרכה לסלף. וכך כתב אמר ברל כצנלסון ויצוין נכתב ערב השואה:
"וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו." (דבר 1/5/36). אין ספק, השמאל הציוני "ההוא" איננו השמאל של היום, של בית ציוני אמריקה, של מרצ, העבודה המחוברים עם חד"ש. השמאל של היום, בצביעותו, במוסר הכפול שלו, בהרס העצמי בירידת כוחו הפוליטי, בתהליך מתמשך, נראה חולה מאוד בדעותיו הפוליטיות הסופניות. אלו נמצאות בסוג של הוספיס פוליטי ((Political Hospice. אשר על כן, אל דומי למצפוננו. ובסייפי ייאמר לח"כ בוזי הרצוג, לעו"ד טליה ששון, וחבריהם בשמאל: וינסטון צ'רצ'יל ידע לבטא את מצב השמאל היטב:
"הפוליטיקה שלו היא היכולת לחזות מה יקרה בעתיד, בתוספת היכולת שלו להסביר, לאחר מעשה, מדוע זה לא קרה".
