חלפו שנתיים מאז הפעם ההיא, אז יצאתי לסיור של שוברים שתיקה בחברון. אם אז רציתי לראות את דברו של הצד השני בנוגע למתרחש בחברון, הפעם רציתי לראות את הדיסוננס בין שני הצדדים. הסיור היה מטעם בית המדרש לזכויות אדם של האוניברסיטה העברית – מטעם ה'רבנים לזכויות אדם'. כן, יצאתי לסיור במימון של
הקרן החדשה לישראל.
מי שלא מעורה בסיורי שוברים שתיקה בחברון: הסיורים מתמקדים ברחוב השוהדא, רחוב שבעבר שקק חיים. שווקים, חנויות, בתים, הכל היה. היום? כלום. רחוב ריק, אסור כמעט למעבר של פלשתינים, דלתות הבתים מולחמות ברובן, והסורגים על החלון מציירים סיפור קשה מאד.
אם כן מה נשתנה בשנתיים האחרונות? לא די במדריך, שלא היה אותו בחור. עתה, משכבר ידעתי והכרתי את עמדות התנועה, לכאורה לא היה הרבה מה לחדש. אלא שכעת, משנקודת המבט שלי הייתה משוחררת יותר, שמתי לב שהמיקוד הוא בעיקר על האלימות. לא של אנשי וילדי הישוב היהודי (שכן, בוודאי גם עליהם דובר רבות במהלך הסיור), אלא האלימות הממוסדת.
אלמנת קש
נוהל צה"לי, של חדירה לבית והפיכתו למבצר, או מוצב בשטח עויין. במהלך האינתיפאדה כנראה שהצבא נאלץ לבצע נוהל זה מאות פעמים. לנו אבנר סיפר גרסה קצת משונה של נוהל זה: "היינו צעירים מה שנקרא, בדיוק סיימנו את האימונים והכל. זה היה הקו הראשון שלנו. 'בשביל זה התגייסנו!' הייתה התחושה הרווחת. המ"פ הורה לנו להכנס לבית. כמובן שזה היה באמצע הלילה. כל אחד מהחבר'ה שאפילו דרך על פחית בדרך קיבל כאפה. עשינו מה שאפשר כדי להיות הכי שקטים שיש. החדירה הייתה מושלמת. נכנסנו אל הבית, הורינו למשפחה שגרה שם להכנס לחדר מסוים. היה קצת לא נח לעמוד על אדן החלון, אז הצבנו את השולחן מולו. הרבה יותר פשוט לעשות מארב בשכיבה, לא בעמידה. בגלל שהיינו קצת חסרי ניסיון שכחנו להביא איתנו וילון של ממש. לקחנו שמיכה מהבית, דפקנו עם מסמרים וזהו – המארב הושלם."
"ובבוקר", ממשיך אבנר. "הרגשנו את המתח. כל הכפר התעורר. היינו בטוחים שאף אחד לא יודע שאנחנו בפנים. פתאום דפיקה בדלת. פעיל של האו"ם, או אחד מארגוני זכויות אדם – עכשיו כשאני חושב על זה, אני מבין שזה כנראה מה שהיה, פעיל זכויות אדם... הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים בבית של משפחה. חמש דקות לאחר מכן הקצינים הורו לנו לעזוב את הכל, ככה – באמצע היום. אחרי לילה שלם שבו נכנסנו בשיא הדממה לבית – נעזוב אותו לעיני כל?! לא הבנו".
החיילים ביררו את העניין עם החייל הקרוב ביותר אליהם בדרגה: "הסמל". תשובתו של הסמל על-פי המדריך הייתה מזעזעת: "חבר'ה, אם אתם צריכים להכנס לבתים שהם באמת מסוכנים – בשכם, בג'נין, בעזה, כדאי שתהיו מוכנים!". "ואז הבנתי", אומר אבנר. "הכל היה בעצם אימון ולא יותר".
המציאות המתוארת בסיור של שוברים שתיקה היא חד-צדדית לחלוטין: מסופר על הסכמי וואי, שהיו המשך להסכמי אוסלו.
חברון חולקה לשתיים: H1 ו-H2. חלק אחד בריבונות ישראל והשני ברשות הפלשתינית. הסיורים מתמקדים בצד היהודי, בו לטענת אנשי שוברים שתיקה גרו בעבר שלושים אלף פלשתינים לעומת שבע מאות מתיישבים יהודיים. הטענות הקשות על אימוני ומבצעי אלמנות קש, על אלימות בלתי ניתנת לעצירה של המתנחלים משרטטת מיצג של טרנספר שקט.
טרנספר?
ניתן לשאול מדוע אלימות המתיישבים היא בלתי ניתנת לעצירה. התשובה היא פשוטה: לחייל ישראלי אין אפשרות חוקית לעצור אזרח ישראלי. אין לו סמכות עליו. רק לשוטרים יש. טענה זו עלתה וצפה בין במישרין ובין בעקיפין במהלך דבריו של המדריך, וגם הקהל. כששאלתי אותו, בסוף הסיור האם פתרון הסיפוח יכול לענות לדעתו על הבעיה הוא השיב לי כך: "תשמע, אולי. המטרה של שוברים שתיקה היא להציף את הבעיה, צריך להחליט – או כך, או כך".
וכאן טמון הסוד, השקר הקטן של שוברים שתיקה. הם רואים במשך שנים את המדיניות המתבצעת – שלושים אלף פלשתינים מגורשים ב'טרנספר שקט' מרחוב השוהדא ועדיין מסרבים לקבל את ההחלטה. הם לא מזכירים כמה ערבים נשארו שם. יכול להיות שהאלימות הממוסדת, שהגירוש הוא אכזרי ונורא, אך הוא המדיניות, ואם מטרת הסכמי וואי הייתה לתת ליישוב היהודי מרחב מחיה בטוח יותר – אזי שהמדיניות הזו הצליחה: מאז 2003(ע"פ שוברים שתיקה) לא היה פיגוע בחברון.
עוד סיבוב אצל עיסא
עיסא פעיל בצלם שאצלו מסתיים כל סיור של שוברים שתיקה הרבה להאשים את החיילים שאינם יודעים את החוקים ואת הנהלים שהם אמורים להטיל עליו. הוא טוען למרי אזרחי, מאבק בלתי אלים. זוהי מילת המפתח בעיניי: מאבק. מאבק טקטי מחושב: כמו אשרף אל עג'רמי שהגיע אל בר-אילן – המאבק האזרחי, הבלתי חמוש, אינו אלא לטובת האינטרס הפלשתיני, יהא אשר יהא. אגב, בנוגע לפתרון שתי המדינות אמר עיסא כך: "עכשיו זה הזמן לשתי מדינות. אם ההשתההות תימשך הפתרון היחיד שישאר זה מדינה אחת גדולה".
הוא התכחש לכך שספרי הרש"פ מלאים בהסתה כנגד ישראל, וטען כי בתוכנית החדשה תכנים אלו הוצאו. הוא טען כי כוחו גובר בקרב אנשי חברון, אך אלימות החיילים הישראלים מקשה עליו, כמו גם אלימות המתנחלים.
ויהי נועם
לדובר הישוב היהודי בחברון הייתה עבודה קשה. הוא נאלץ להתמודד עם קהל שכבר שמע את הצד השני, שרובו כנראה מזדהה יותר עם הצד השני. הוא החל בסבב שאלות, לאמוד את הנזק. הנזק היה רב. למה המתנחלים נוהגים כך? מה הוא אומר על צה"ל? איך מחנכים כך ילדים? ועוד כהנה וכהנה.
את חלק הסיור שלו עצמו החל ארנון בשורש הסכסוך – מערת המכפלה. הוא סקר את אלפי השנים המוכרות לו מהתנ"ך ומהארכיאולוגיה, הטעים בסיפורים משלו על תגליות שמצא בעמקי המערה, גם כשהדבר היה אסור בתכלית. היום, כמובן, אין איש יכול לרדת אל תחתית המערה. בנוסף סיפר על מאורעות תרפ"ט ועל עברה של העיר, עד גאולתה לאחר מלחמת ששת הימים.
מפאת קוצר הזמן לארנון הייתה אפשרות אחת להתמודד עם טיעוניהם של שוברים שתיקה על המתרחש ברחוב השוהדא: נסיעה אל עבר בית העלמין הספרדי. בנסיעה של אוטובוס ניתן לתצפת מבית העלמין אל עבר הצד השני של חברון, איפה שאין יהודים: ה-97% של העיר. כן, כל האפרטהייד המדובר, כל התלאות הנוראיות כולן קורות בצד אחד של המפה, ב-3% מהשטח.
כשהתכנסנו בבית הדסה, ארנון ניסה להשיב על השאלות. "אנחנו רוצים לפתוח את כל העיר". הוא אף הוסיף והרחיב כי הוא מנהל מגעים עם ערביי חברון על סיפוח העיר כולה אל מדינת ישראל, על כל מאות אלפי ערבייה. "זה מה שהם רוצים. הם לא רוצים את הרשות הפלשתינית. היא רעה להם". על אלימות המתנחלים השיב כי הוא מגנה זו בכל תוקף אך הזכיר כי איש אינו מצפה מ
רון חולדאי שיגנה את תופעת הדקירה שקורית בעירו.
באיזה מחיר?
לאחר דבריו של ארנון אחד הבחורים הירושלמים התלונן על כך שלא היה מספיק זמן להתדיין באמת עם ארנון. "חשוב לי לשמוע מה הוא אומר", הסביר. "ברור לי למה חשוב להיות פה, בחברון. אני מבין, אני באמת מבין, אבל באיזה מחיר?".
וכאן בדיוק טמונה הבעיה בשוברים שתיקה. הם לא מנסים לעורר מודעות לבעיות האפרטהייד של ישראל. וזה לא רק שהם מרצים בחו"ל על המצב בישראל – זו הרי העבודה שלהם, או מביאים אורחים מחו"ל לסיורים הללו. הבעיה היא שהם מערערים את היסודות. כשהדיון עובר מ'חשיבותה של עיר האבות' ל'מחיר השהות בעיר האבות' משהו שורשי אובד. המיקוח הוא הדיון, לא המטרה, מאבדים פוקוס.
ערכתי גם שיחה עם הרב שהוביל את הסיור. הוא תלמיד של
הרב עמיטל ע"ה, והוא הסביר לי שעל-פי הרב עמיטל יש סולם ערכים, עם ישראל ניצב בראשו. תחתיו תורת וארץ ישראל. לדידו, על אובדן חלקי אדמה של ארץ ישראל יש לכל הפחות לבכות, להתעצב, ומדוע לא על אובדן זכויות אדם? "אם זה המחיר שצריך לשלם – אז נשלם, אבל איפה הדיון?". דבריו הותירו בי רושם ראשוני כבד. ומאידך, אולי זה מה שהם רוצים – למתוח את גבולות השיח, להפוך את זכויות האדם לחלק מסולם הערכים עליו עומד העם היהודי, וכשהוא יתחבט בין זכויות האדם לזכויותיו, הוא עוד עלול להתבלבל ולומר: "ארץ ישראל? זה לא קצת יקר מדי?".
