מי יעלה את רוח האדם?

קחו את עמוד השער של (כמעט) כל אתר חדשות או פורטל שמכבד את עצמו, ובדרך כלל תמצאו בו תמונות רבות של נשים מעורטלות ברמה כזאת או אחרת. את התופעה הזאת ניתן למצוא כיום כמעט בכל מקום במרחב הציבורי. פרסומות בוטות מרוחות על בניינים שלמים, על אוטובוסים ורכבות, ועל "קוד הלבוש" הנהוג ברחובותינו אין בכלל לדבר.

גוף האדם הוא יפה ביותר, ללא ספק. אך האם בעיניי המתבונן מדובר בחוויה אסתטית גרידא? משל היו מראות אלה מעין מגדל מרשים או שקיעה מרהיבה באיי הגלפאגוס? אפשר להתחכם ולענות בחיוב, אולם דומה, כי מאחורי הטיעונים הללו מסתתר (או שמא גלוי לגמרי) ניסיון מוצלח לייצר קונטקסט מיני אצל המתבונן. ההקשר בדרך כלל יהיה ברמה מבוקרת, אך עדיין אין דרך קלה מזו כדי למשוך לקוחות.

שמעון הצדיק והנזיר

פרשת "נשא" מספרת את סיפורו של הנזיר היהודי. אדם שמרצונו החופשי מתנזר מהיין, מתנזר מכל מגע עם המתים ומגדל את שערו פרא על-מנת לייצר לו זהות חיצונית מובחנת. יש כאן אולי אקט של בריחה, בעיקר על-רקע החיבור שיצרו חכמים בין הנזיר לבין פרשת האישה הסוטה המופיעות בצמידות. חז"ל אמרו, כי כל הרואה סוטה בקלקולה ראוי שיתנזר מהיין, ואם תרצו - יש כאן קשר בין יין (וחומרים משַנֵי תודעה בכלל) למיניות. ועל תרבות המועדונים בכלל לא דיברנו עדיין.

חז"ל מספרים על נזיר מיוחד שזיהה את מקור הסכנה בו עצמו ולא בסביבתו: "אמר שמעון הצדיק... [מעשה ב]אדם אחד שבא אליי מן הדרום, יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים". שמעון הצדיק מתאר דמות של נזיר יפה תואר שביקש לגלח את שערו. "אמרתי לו: בני מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי [כי ראיתי עד כמה יפה אנכי] וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקא [ריקני שכמוך], מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רימה ותולעה? העבודה (אני נשבע) שאגלחך לשם שמים. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל". (מסכת נזיר, דף ד').

מדרש זה ממחיש עד כמה אין לאיש תעודת ביטוח בנושא זה של מעידות על-רקע נושא הצניעות. ישנם אנשים צנועים כלפי חוץ, אך מאוד לא צנועים בהתנהגותם הסמויה מהעין החברתית. קיימים גם אנשים שהתנהגותם הפוכה. כאשר באים לדון בתרבות הכוללת שסביבנו, אי-אפשר שלא לשאול את השאלה, מדוע היא בחורת להציג את האדם דווקא דרך גופו. מה הופך דוגמנית לגיבורת תרבות, שכל תנועה מטופשת שהיא עושה ראויה לדיווח בכל אתרי החדשות?

לצורך ההשוואה: מדוע חוקרים מבריקים בגיל העמידה שתגליותיהם משנים את פניה של הרפואה או הטכנולוגיה, אינם מושכים את תשומת הלב הציבורית באותה מידה? מדוע תנועתיהם של הישראלים והישראליות שזכו בפרסי נובל אינם מדווחים בהרחבה כמו של כוכבני הריאליטי? אני עצמי חייב להודות, כי לפחות בעיני - הללו נשמעים מסקרנים הרבה יותר מהדמויות הנבובות שעל המסך. התבונה האנושית, האישיות המורכבת והמפותלת של האדם, כוח היצירה שבו, הם כל כך אינסופיים, בלתי צפויים ומעניינים; מדוע הם אינם מושכים את תשומת לבנו באותה מידה?

מהפכה ערכית באה מן החוץ

אין ספק שמדובר בחידה מרתקת. כיצד דור אנושי כה אינטליגנטי, שבוי עדיין (ברובו כמובן) בבידור העונה לצרכים הראשוניים שבו? מדוע תהליך העידון הפרוידיאני שהוביל למהפכה הטכנולוגית, לא הוביל במקביל למהפכה רוחנית-תרבותית?

כאמור, פרשת השבוע שלנו מציינת שני מוקדים קיצוניים. את פרשת סוטה, המציינת את המשפחה המתפרקת בגלל ניאוף וחשדות מרקיבים, ומאידך - את תגובת הקיצון של הנזיר, שמנסה להתמודד עם מציאות זו באמצעות בריחה מהבלי העולם הזה. האמת של היהדות איננה נמצאת בקצוות, אלא במיצוע של שני הכוחות הנדמים כסותרים.

אולם בשונה מאשר אצל פרויד, ביהדות הדרך לאמצע איננה טבעית, הדרגתית או מפתחת. האבולוציה השכלית שהובילה למהפכת התקשוב, לא תוביל לשינוי ערכי מקביל, משום שערכים גבוהים אינם צומחים בהדרגתיות, אלא נוצרים באמצעות מהפכה, כמו זו של מתן תורה בהר סיני. מהפכה ערכית תמיד באה מן החוץ כדי לשנות את רוח האדם.

הקצוות הסותרים של הסוטה והנזיר, אינם מתיישבים מעצמם לשביל הזהב המפורסם, בדיוק כמו שהברון מינכהאוזן איננו יכול להוציא את עצמו מהביצה באמצעות משיכה בציצית שער ראשו. השינוי התרבותי של האדם מחייב יד חיצונית שתטלטל אותו ותעקור אותו, במידה מסוימת, מעולמם המשכר והנבוב של הצרכים הראשוניים.