ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, מאיים גרזן הכורת על צווארו של ערוץ 10, בדיוק כשהוא בן עשר שנים. אין גם להתעלם מכך שהערוץ המסחרי הזה עבר דרך-חתחתים עוד מיומו הראשון. בעלים באו והתחלפו, ומעולם לא עלה בידיו לעמוד על רגליים איתנות. בעטיים של קשיים כלכליים והכנסות נמוכות הוקפאו לא אחת הפקות המקור של הערוץ, ומפעם לפעם הוא נאלץ לעבור למתכונת-שידורים מצומצמת.
אבל את שיאה של הידרדרותו חש הערוץ בעצם הימים האלה. יותר מאי פעם בעבר מונחת עכשיו החרב על צווארו, סמוך למדי לארכה שניתנה לו עד נובמבר הקרוב. אלא שבעליו הנוכחיים,
רון לאודר ו
יוסי מימן, נראים כבר עכשיו, יותר ויותר, כמרימים ידיים.
במסדרונות הערוץ לא מסתירים עוד את הגזירות האמורות לנחות על עובדיו. תוכניות פופולריות, ובראשן "השבוע", כבר יורדות מן הפרק ואחרות מאוימות בקיצוץ ניכר. לא מעטים מכוכבי הערוץ מיהרו מבעוד מועד לנטוש את ספינתם, בטרם זו תשקע למצולות. אחרים עומדים בפני שימוע, כשחרב הפיטורים על צווארם.
במצב עגום שכזה מתמעטים, מטבע הדברים, התחקירים, שהיו לחם-חוקו של הערוץ בעבר. אין לחלוק על העובדה שערוץ 10 תרם בהם תרומה נכבדה להעלאת רמתם של שידורי הטלוויזיה. רבים מאלה לא נפלו מהתחקירים של ערוץ 2 המתחרה, ולא אחת גם עלו עליהם. ככלות הכל יכול הערוץ להתגאות בדנ"א של תוכניות האקטואליה שלו. מלבד התחקיר המפוצץ, תרתי-משמע, על איל הכספים,
שלדון אדלסון, הותירו חותם נכבד גם התחקירים על המחאה החברתית, על משבר האנרגיה בארץ, על מבקשי המקלט בישראל, על מוכנות העורף ועל השתלטות הרפואה הפרטית על שוק הבריאות.
השכל והרגש כישלון כלכלי של ערוץ טלוויזיוני הוא תופעה מוכרת בעולם הרחב. אלא שאסור לשכוח שהצלחתו אינה צריכה להימדד רק בחומר, אלא גם ברוח. זהו, הרי, גורלם האכזר של עיתונים, מוזיאונים ואוניברסיטאות, שהצלחתם הכלכלית בטלה בדרך כלל בשישים אל מול תרומתם הרוחנית האדירה, כשהם נאלצים, בעל-כורחם, להתקיים מתרומות-נדבנים. במצב שכזה מתבקש מאליו שהרגש יגבר על השכל.
כך או אחרת, הדעת אינה סובלת יצירת תקדים, כמו זה של ערוץ 10, שבו דירקטוריון מסחרי מתערב בשיקולים עיתונאיים. התערבות שכזו חייבת להדליק נורה אדומה אצל כל מי שחרד לגורלו של הערוץ המצוי על כרעי תרנגולת. בעצם קיומו טמונה ברכה רבה, באשר הוא הצליח תמיד ליצור תחרות בריאה והולמת עם הערוץ השני. כשתיעלם, חלילה, התחרות הזו, עלול הבולדוזר של ערוץ 2, הדומיננטי כבר בלאו הכי, להשתלט סופית על המסך הקטן, כשהוא כבר דורס, ממילא, את הערוץ הראשון הציבורי, שזוכה לצפייה מזערית בלבד.
