שש הערות

64 שנים אחרי הקמת המדינה, איננו מצליחים להיגמל מתרבות ה"יהיה בסדר" וה"סמוך" אשר שלטה בכיפה ב"ילקוט הכזבים" של הפלמ"ח. חודשים ארוכים ידעה ישראל שיהיה משט טורקי, חודשים ארוכים ברור היה שהוא שונה מקודמיו, חודשים ארוכים הסתמן שנוצרת בעיה רצינית – ולא נעשו שום עבודת מטה מסודרת, שום תכנון, שום חשיבה של ממש. וכאשר הפעילות הדיפלומטית לא הצליחה למנוע את הפלגתו של המשט, המתין בנימין נתניהו עד לרגע האחרון כדי לכנס את הדיון המכריע. וגם שם – אין ניירות, אין תוכניות, אין מידע.

לזכותו של נתניהו יש לומר, שהוא לא המציא את צורת קבלת ההחלטות הזו. לחובתו יש לומר, שזה ממש לא משנה. הוא ראש הממשלה עכשיו, הוא נושא באחריות העליונה עכשיו. הוא למד מינהל עסקים ב-MIT ומדעי המדינה בהרווארד, הוא אמור לדעת משהו על הצורה בה יש לנהל ולתכנן ולקבל החלטות. אז אחת משתיים: או שהוא לא יודע וזה רע מאוד, או שהוא יודע ולא מיישם וזה רע עוד יותר.

מה שמחמיר את התמונה הוא העובדה, שקבלת ההחלטות הלקויה במשט באה אחרי שוועדת וינוגרד הצביעה על קבלת ההחלטות הלקויה במלחמת לבנון השנייה והמליצה על דרכים לשנות את התהליך. אז המליצה. כפי שעולה מהערת אגב של המבקר, חלק מן ההמלצות פשוט התמוססו להן ואיש אינו יודע מה עלה בגורלן. וכפי שאומר מיכה לינדנשטראוס בצדק, יש להתייחס למשט כאל אירוע בוחן (case study). וכפי שאנחנו יכולים לשער, לא הרבה ישתנה עד למשבר הבא.

כותב שורות אלו מסקר את דוחות מבקר המדינה כבר שני עשורים, ולמיטב זכרונו – מעולם לא נערכה ביקורת שכזו, הממוקדת בצמרת המדינית הגבוהה ביותר. לינדנשטראוס בדק את נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן, ורק כנלווים אליהם – את עוזריהם ולשכותיהם. מבחינה חוקית ודאי שזה מותר לו, אך השאלה האם זה ראוי מבחינה ציבורית – היא קשה יותר למענה.

על פניו נראה, שהרשות המחוקקת היא שצריכה לבדוק ולבקר את פעילותה של הרשות המבצעת. כך זה למשל בארה"ב, שם שימועים בקונגרס הם כלי רב-עוצמה לביקורת שכזו. מצד שני, קשה מאוד לצפות מגוף פוליטי לביקורת עניינית ואובייקטיבית על גוף פוליטי אחר: מי שבקואליציה יתמוך בממשלה ומי שבאופוזיציה יתנגד לה, בצורה כמעט פבלובית. במצב הזה, אולי עדיפה ביקורת של מבקר המדינה – עם כל הבעייתיות הכרוכה בה – על פני היעדר ביקורת בכלל. כאמור, אין לי תשובה חד-משמעית.

שתי סיבות עיקריות מביאות לכך שהמטה לביטחון לאומי (המל"ל) מתקשה מאוד למלא את המשימות שהוטלו עליו בחוק. האחת: מאבקי כוחות מול משרד הביטחון, צה"ל, המוסד והשב"כ, המסרבים לכל דבר שנראה כוויתור כלשהו על משהו מסמכויותיהם וכוחם. היה מקום לצפות שראש הממשלה יכפה זאת עליהם (בהנחה שהוא מוכן להיכנס למלחמה עם אהוד ברק וראשי השירותים החשאיים), אך כאן נכנס הגורם השני: ההתנגדויות העקרוניות של בנימין נתניהו לחלק מסעיפי החוק.

יש לומר לזכותו של נתניהו, שהוא לא התחמק ולא היסווה את העובדה שהוא אינו מסכים עם כמה מסעיפי חוק המל"ל. כך, למשל, הוא אינו סבור שטוב שראש הממשלה יקבל את כל עבודת המטה מגורם אחד בלבד. בנקודה זו אף טען נתניהו, שלדעתו בטחון המדינה מחייב צורת עבודה שונה מזו שנקבעה בחוק. וכך נוצרת התלבטות אמיתית: האם על ראש הממשלה לקיים את החוק גם אם למיטב שיקול דעתו, מדובר בפגיעה בבטחון המדינה?

התשובה הפורמלית היא כמובן חיובית. אם נתניהו סבור שהחוק לא טוב – ייכבד וייזום תיקון שלו, אבל עד אז הוא מחויב לפעול לפיו; וראוי להעיר, שעד כה לא יזם משרד ראש הממשלה תיקון כזה. אך קצת קשה להסכים עם התשובה הפורמלית בעניינים של חיים ומוות. מצד שני, אם נניח לראש הממשלה לקבוע מתי מותר לעבור על החוק בשם בטחון המדינה – נגיע מהר מאוד למחוזות אפלים.

לכן דומה, שהדרך הנכונה הייתה לפנות לוועדת החוץ והביטחון, ולעדכן אותה בנושאים שבהם מתכוון נתניהו לפעול בשונה מן החוק. נכון שלוועדה אין סמכות לשנות את החוק מחד-גיסא או לכפות את קיומו מאידך-גיסא, אך לפחות היה בכך כדי לשתף בתהליך את הרשות המחוקקת.

נקודה נוספת בעניין המל"ל מחייבת התייחסות נפרדת. אחד מתפקידיו של המטה הוא לסייע לממשלה לפקח על תקציב הביטחון, אבל הוא נכשל בכך לחלוטין. נתניהו – ושוב לזכותו – מודע לצורך בפיקוח כזה ("יש שם כמה מיליארדים טובים שהיינו יכולים לחסוך") וגם לכך שאין סיכוי שהמל"ל יצליח לעשות זאת ("אין זה ריאלי לצפות שבמצב עניינים זה יוכל המל"ל לקיים את הבקרה התקציבית שאפילו משרד האוצר אינו מסוגל לקיים"). התשובה של לינדנשטראוס פשטנית מאוד: אז תדאג שהוא יוכל.

ודאי שזה לא כך. הכפפת תקציב הביטחון לביקורת המל"ל מחייבת מלחמת עולם של נתניהו נגד משרד הביטחון והעומד בראשו, ולא עושה רושם שהוא רוצה/מסוגל לצאת למלחמה כזו. התוצאה תהיה, ש-60 מיליארד שקל בשנה ימשיכו להתנהל במחשכים, ושמדי שנה יהלכו עלינו אימים על מה שיקרה אם חלילה יקוצצו 5% מהתקציב הזה, ושכל קיצוץ יסתיים בתוספת.

פרשת המשט הטורקי חשפה שבממשלת הענק של נתניהו יש לפחות שני משרדים מיותרים: המשרד לעניינים אסטרטגיים של משה יעלון ומשרד ההסברה והתפוצות של יולי אדלשטיין. הראשון לא תרם דבר לפני המשט והשני לא תרם דבר אחריו, מהסיבה הפשוטה שאין להם שום יתרון יחסי על פני המשרדים הקיימים – משרד ראש הממשלה, משרד הביטחון ומשרד החוץ.

אהוד ברק אמר בצדק למבקר, שלא צריך להיות בדרג של שר כדי לייעץ לראש הממשלה – אפילו לא בנושאים אסטרטגיים. ואילו הח"מ מעיד, שביום המשט נכנס לאתר משרד ההסברה ולא מצא שם מילה בנושא; לא פלא לנוכח העובדה שמנכ"ל המשרד סיפר, ששמע ברדיו על ההשתלטות על ה"מרמרה".

שני המשרדים הללו עולים לנו השנה 60 מיליון שקל. את הכסף הזה אפשר וצריך להעביר למטה לביטחון לאומי ולמערך ההסברה הלאומי, וכך לחזק שני גורמים מרכזיים אשר המבקר עומד על הצורך לתגבר במקום לבזבז אותו על גופים ואנשים שבשעת המבחן העליונה לא הביאו תועלת כלשהי.

"שר הביטחון, אהוד ברק, מקבל את הביקורת ויפעל כבעבר, כדי שבמערכת הביטחון ובצה"ל יתקנו את כל הדרוש תיקון. כך צריך לעשות וכך אכן נעשה" - לשון הודעת דובר משרד הביטחון בתגובה לדוח. כדי שזה יקרה, ברק יצטרך להסכים לבקרה של המטה לביטחון לאומי על תקציב הביטחון, לתת סמכויות לאותו מטה ולהימנע מטירפוד פעילותו, להתחייב שייתן תשובות לשאלות של עמיתיו השרים ולשתף פעולה עם השר משה יעלון. מישהו מאמין שזה יקרה? בחיים לא.