בפרק שתופס הכי הרבה כותרות בדוח על השריפה בכרמל - הטלת האחריות המיוחדת על אלי ישי ו
יובל שטייניץ - דומה ש
מבקר המדינה,
מיכה לינדנשטראוס, הלך רחוק מדי, במיוחד בנוגע לישי. למעשה, המבקר אומר כך: ישי עשה הרבה מאמצים לטפל בבעיות הכבאות, הוא הצליח להשיג עבורם 150 מיליון שקל, זה מוכיח שהוא ידע שהבעיה חמורה, וזה מוכיח שהוא נכשל. ההיגיון מאחורי המסלול הזה הוא עקום. לפי ההיגיון הזה, עדיף לא לדעת כלום ולא לעשות כלום, מאשר לדעת ולנסות ולהיכשל.
יתרה מכך: לפי ההיגיון הזה, גם מבקר המדינה צריך ללכת הביתה. לינדנשטראוס עצמו אומר, שהוא התריע גם בשנים 2007 ו-2010 על מצבם העגום של שירותי הכבאות, אבל דבר לא נעשה. אם כך - הרי שהוא נכשל כישלון חרוץ, לפחות כמו ישי. תאמרו: למבקר אין סמכות ואין שיניים. נכון מאוד; אבל גם ישי לא יכול היה לעשות יותר מדי בלי תקציבים.
לגבי שטייניץ אומר המבקר, כי הוא אכן מופקד על תקציב המדינה, אבל היה עליו למצוא איזשהו פתרון שיאפשר להעביר תקציבי חרום לשירותי הכבאות מבלי לחכות לרפורמה. מה בדיוק? את זה המבקר לא אומר, כי המבקר נמצא במקום הקל ביותר:
לבחון בדיעבד ובלי לשאת באחריות. תארו לעצמכם ששטייניץ היה מקצץ בבריאות כדי להעביר את הכסף לשירותי הכבאות; אז היה בא המבקר וזועק נגד המחסור במיטות בבתי חולים.
במבחן התוצאה, אגב, כפי שאומר המבקר עצמו - הכספים הועברו מיד אחרי השריפה, אבל הרפורמה לא ממש זזה. אנחנו הרי יודעים שבהסכמה כמעט ואי-אפשר לשנות דברים בשירות הציבורי, במיוחד כאשר הם נוגעים לזכויות עובדים (ע"ע חברת החשמל, הנמלים, הרכבת). אז אולי שטייניץ בכל זאת צדק?
שלא תבינו לא נכון: אין ספק ששרים נושאים באחריות. אם שר הולך לגזור את הסרט בכביש שאולי אפילו לא ידע על סלילתו, ודאי שהוא אחראי לפאשלות ובמיוחד לגדולות שבהן. אך הפרק על האחריות הממשלתית נראה תלוש מן המציאות בקיצוניותו, גם משום שהוא מאפשר ליתר השרים להטיל את האחריות של שניים מחבריהם ולהתחמק מאחריותם הכוללת. לינדנשטראוס קובע (ובכלל לא ברור מה פתאום הוא עושה זאת), שממשלה אינה יכולה ליהנות מ-100 ימי חסד, אלא היא חייבת להתחיל למשול מיומה הראשון. בלי חפיפה, בלי לימוד? כיצד היה המבקר עצמו מתייחס להחלטות שהיו מתקבלות תוך 24 שעות מרגע כניסתו של השר למשרדו?
אותו הדבר לגבי חובתם של שרים לדעת דברים מרכזיים ולעקוב אחריהם. שוב: זה בהחלט נכון. אך עד כמה זה מעשי ועד איזו רמה השר צריך להתערב? אם לא יסמוך על הדרג המקצועי ויביא את אנשיו - תקום מחאה על מינויים פוליטיים. ואם יתערב בעבודה היומיומית - מיד יימצא מי שיעתור לבג"ץ בטענה להתערבות פוליטית. גם כאן דומה שלא צריך דמיון מפותח מדי, כדי לחשוב מה היה אומר מבקר המדינה במקרים כאלו.
כשם שהשרים הלכו רחוק מדי בהתחמקות מאחריות, כך המבקר הולך רחוק מדי בהטלת האחריות. התוצאה עלולה להיות זהה: ראש קטן שיביא לשיתוק. זה כבר קורה: כולם עסוקים בכסת"ח משפטני ובחשיבה על "מה יגידו המבקר/ועדת החקירה". וזה הדבר הגרוע ביותר.
