עוד סבב של לחימה בדרום הארץ. שוב חוזר הריטואל הקבוע של מכת מנע צה"לית במחבלים ברצועת עזה ושיגורי תגובה של טילי מחבלים על ערי הדרום. שם נהרג מחבל ופה נהרג אזרח ישראלי. מעין ריקוד טנגו מבחיל שאין לו סוף. וקשה מכל - ההסתגלות הישראלית הידועה לקשיים ההופכת גם את המציאות הבלתי נסבלת הזאת לשגרה, כאילו מדובר באסון טבע או גזירת גורל, משהו שפוחדים ממנו אבל חיים עמו.

והמציאות היא שבין סבב אחד למשנהו אנשים אומנם חיים איכשהו. משפחות מגדלות ילדים ושולחות אותן לבתי ספר ולגנים בחוסר-ידיעה אם ישובו; פועלים וחקלאים נאלצים לצאת לעמל יומם בחשש מתמיד מנפילת הרקטה הבאה; ילדים משחקים בגני שעשועים וברחובות בפחד מתמיד - כל הציבור הגדול הזה חי במתח וחשש, בפחד מן ההפצצה הבאה. האם תפעל אזעקת "צבע אדום"? האם יצליחו להגיע למקלט בזמן? האם יהיו הם הבאים בתור? מי ייפצע ומי ייהרג?

אך התחושה הקשה מכל היא של אכזבה. אכזבה מכך שמדינה בעלת הצבא החזק במזרח התיכון אינה מסוגלת לשמור על ריבונותה ולהבטיח שאזרחיה לא יהיו נתונים להפצצות. איזה ערך יש לכל המטוסים המתוחכמים היכולים להגיע עד אירן ולחסל את תוכניותיה התוקפניות נגד ישראל, אם כאן, בחצר הקדמית שלנו, הצבא אינו מסוגל למנוע ירי על אזרחים? מה ערכם של כל הטנקים והנגמ"שים והצוללות המתוחכמות, אם אני חושש לשלומם של ילדינו העלולים כל יום להיהרג מטילים שינחתו עליהם במפתיע בבית הספר? וחוסר האונים הנורא הזה...

שלפחות יואילו לשתוק

כיצד הגענו למצב הזה? הרי אנו, בני העם שרובו ככולו הוא פטריוטי ומאמין בארץ ישראל, הִפַּלנו לפני שני עשורים בבחירות דמוקרטיות את ממשלת הימין שלנו והעלינו את ממשלת השמאל, לאחר שמנהיגיו הבטיחו לנו שלום. האם לא הפכנו חלילה את עורנו ולא הפכנו למצביעי מרצ בן-לילה? והרי רובנו המכריע בוחל במפלגות השמאל ובערכיהן. ובכל זאת בחרנו בהן, היות שהשמאל הזה הבטיח לנו סוף למלחמות הבלתי נגמרות ולטרור הטורדני. האם לא בשם הסיסמאות "שלום תמורת שטחים" ו"שלום עושים עם אויבים", ניהלו אלו משא-ומתן עם רוצחי ילדים והחזירו את הטרוריסט ערפאת עם כנופיית הפושעים שלו לארצנו ונתנו בידיהם כוח ונשק?

אתם, מנהיגי השמאל, הבטחתם שאם רק נתפייס ב"תהליך אוסלו" עם כנופיית הטרור של ערפאת ונמסור לידיה חלקי מולדת יקרים, מיד יפרוץ שלום. הפתעתם אפילו את גדולי ידידינו שהיו נחרצים יותר מאיתנו בהחרמת ארגוני-הטרור הערביים והִכשרְתם את השרץ בניגוד לדעתם. וכי לא הזהירו אתכם אנשי המחנה הלאומי כי צעד זה לא יביא לשלום אלא להפך - ליצירת קיני טרור בלב הארץ? האם לא התריעו בפניכם כי ביהירותכם תביאו עלינו שפך דם איום ונורא אשר כמותו לא ידענו? נו, וזה הרי בדיוק מה שהתרחש. אך האם מסע הרציחות שהביא הסכם אוסלו שכנע אתכם כי טעיתם? נראה שלא ממש.

המחנה שלכם בראשותו של אהוד ברק הפליג עד קמפ-דיויד והבטיח לערפאת את מזרח ירושלים ו"רק" 92 אחוז מיהודה ושומרון. היו במחנכם שהסכימו גם לשיבה של פליטים לתוככי ישראל. הבטחתם לנו כי זה יביא שלום. ומה קיבלנו בתמורה, האומנם "שלום של אמיצים"? להפך, הבאתם עלינו גל טרור איום ונורא שגבר על אימי הטרור בעקבות הסכמי אוסלו: מתאבדים מתפוצצים בכל מקום - גיהינום עלי אדמות. האם זה שכנע אתכם שטעיתם? גם הפעם לא.

וכמו כלב החוזר אל קיאו, שבתם אל חטא הוויתור על שטחים תמורת שלום, אלא שהפעם אפילו לא הבטחתם שלום. רק רציתם להחריב את גוש קטיף ויהי מה. אז הפעם הבטחתם שאם נעקור את גוש קטיף ה"מבוסס על גזל אדמה פלשתינית" ועל "חנק הפלשתינים", מיד יכיר העולם כי איננו כובשים יותר ותושבי עזה יתפנו להקים את הונג-קונג של המזרח התיכון. אשרי המאמין. הפעם הוביל אתכם אריאל שרון, שמרגע שהפך עורו והשמאיל, נעשה בן-לילה משנוא ליקיר המחנה. כל מגיני זכויות האדם שלכם שרצים לבג"ץ בשל כל בנייה בלתי מוסדרת כביכול של בית בודד ביו"ש, רפו רגליהם כאשר נרמסו זכויות האדם הבסיסיות של מתיישבי הגוש שהפכו לקול תרועותיכם לפליטים בארצם. גם הפעם הזהירו אתכם אנשי הימין, כי העקירה תגביר את הטרור והפיכת עזה למוקד שלו. האם זה לא מה שקרה אות באות?

מחנה "השלום", המכיר את הלכי רוח הציבור ויודע כי אינו בוטח בערבים, מקפיד להרגיע את אזרחי המדינה, ומתחייב כי אם לא יעמדו הערבים בהבטחותיהם ויפרו את ההסכמים שתמורתם שילמה ישראל בשטחי מולדת, מיד "ניכנס בהם חזק" ו"נראה להם". ממש...כמה דם נשפך עד שהעזו מנהיגינו לקיים את מה שהתחייבו לו, ושרק בשל התחייבותם, קיבלו את המנדט מאיתנו לוותר לאויב? פתאום התברר, בדיוק כפי שהתרענו, כי לא כל כך פשוט לפעול בטריטוריה שנטשנו ואיננו שולטים בה עוד, אשר הפכה לאזור בשליטת האויב, וכי פעולה תגבה מחיר גבוה במעמדה הבינלאומי של ישראל. לפתע נוכחתם, גם אם נניח שבאמת לא ידעתם כל הזמן, כי קשה לפעול בעזה כיום, כמו שהיה קשה מאד לפעול במהלך מבצע "עופרת יצוקה" שתוצאותיו משתקפות יומיום בביטחון הרעוע של תושבי הדרום.

האם ישנה אמונה או הערכה אחת של השמאל שלא הופרכה? ומן הכיוון ההפוך, האם ישנה אזהרה אחת של מחנה הימין שלא עמדה במבחן המציאות? האם משהו מעובדות החיים המזרח תיכוניות מבלבל את פעילי השמאל או גורם למנהיגיהם לחשוב שמא טעו? נראה כי הם שכחו את אמירתו של משה דיין (איש מחנה העבודה דווקא) כי "רק חמור אינו משנה את עמדתו לנוכח המציאות". מסתבר שמחנה השמאל החדש אצלנו דווקא דבק בחמור. אחרת קשה להבין את ההיגיון המוביל אותם לקדם במרץ כה רב את תוכניתם הבאה ולהביא עלינו מדינה "פלשתינית" על שטחי יו"ש שיימסרו לערבים. אומנם תוכנית זו כרוכה במראה מרנין הלב של מתנחלים המושלכים מבתיהם ועזובים לאנחות, אך מה כל כך קשה להבין כי יום לאחר הנסיגה מיו"ש, כל גוש דן יהיה חשוף לירי יומיומי של רקטות וטילים, בדיוק כפי שקרה בעזה?

ובנימה אישית של אזרח ישראלי הנאלץ לחיות תחת איום יומיומי של הפצצות, אני פונה אל אנשי השמאל באשר הם, ובמיוחד אל מנהיגיהם, בהצעה להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בטעותם. הגיע הזמן שיכירו באחריותם לצרה גדולה שהביאו על העם הזה ובמחילה, יואילו לשתוק. בלהיטותם ל"שלום בכל מחיר", הם שכחו היכן אנו חיים. הרי ברור לכל בר בי-רב כי בלב המזרח התיכון האלים והקנאי מכבדים רק את החזק ובעל הכוח, ומי שמוחל על כבודו - כבודו אינו מחול. להפך, הוא הופך למרמס. זוהי "שכונה" קשה שבה היהודי מוגדר כאויב נצחי והשמדתו היא מצווה דתית. אנשי השמאל שכחו שאנו חיים באזור שבו השקר והרמייה הם דרך חיים מקובלת, במקום שבו הסכמים אינם שווים את הנייר שעליו הם חתומים, בסביבה שבה הבוגדנות היא דרך חיים.

קשה שלא להתרשם כי אנשי ה"שלום" למיניהם שרויים במעין דיסוננס קוגניטיבי הגורם להם להמשיך ולהפיץ את תורת הכזב שלהם של "שטחים תמורת שלום", למרות שפעם אחר פעם זו טופחת על פנינו וגובה מאיתנו מחיר דמים יקר מנשוא. כי מי שחי במזרח התיכון ומעוניין להמשיך לשרוד בו, עליו להכיר היטב את כלליו ולפעול בהתאם. הברירה אינה בין טוב לבין רע, כפי ששמעון פרס, יוסי ביילין או גדעון לוי טוענים, בין המשך ה"כיבוש" לבין ה"שלום". הברירה היא בין רע לבין רע יותר - בין המשך קיומה של מערכת ביטחון מסכלת ביו"ש ומחסלת את מוקד הטרור בעזה, לבין הפצצות תדירות על ערינו ומציאות חיים בלתי נסבלת. בברירה זו שמציבה בפנינו המציאות הקשה שלנו, כדאי שנשמור על ארצנו ונתעקש להבטיח את חייהם ושלומם של אזרחינו, גם אם המחיר יהיה כרוך בהתפכחות כאובה מחלום השלום. כמו שהדברים נראים, ניאלץ לחיות על חרבנו זמן רב, וכדאי שהחרב תהיה חדה והיד האוחזת בה - חזקה. אם אנו רוצים לחיות באזור קשה ואלים זה, כדאי שנהיה הזאבים ולא הכבשים. כי לכבשים באזור הזה, כידוע, יש רק גורל אחד - שחיטה.