ארי שביט: "המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011, הייתה תופעה פלאית כמעט. היא הייתה עוצמתית ותרבותית, תקיפה ומאופקת, מהפכנית ומאחדת... באופן שאיננו מובן עדיין, העם בישראל קם ודרש צדק חברתי... תחושת הסולידאריות הייתה לתחושה סוחפת. שנה אח"כ יש טעם של אפר בפה. למחאה ההיא היו שלוש תוצאות: היא שחררה את
גלעד שליט, מוטטה את קדימה, והפכה את ביבי למלך ישראל" (הארץ, 28.6.12).
באותו יום, ובאותו
עיתון - הפרופסור לתקשורת גבי וימן: "התקשורת סיקרה בהבלטה ובאהדה רבה את מחאת קיץ 2011, ובכך העצימה אותה. היא דיווחה בשידורים ישירים ממחנות האוהלים, מההפגנות, ממסיבות עיתונאים של דוברי המחאה, ונתנה ביטוי נדיב וידידותי מאוד למנהיגות המחאה" (הארץ, 28.6.12).
ארי שביט מתלהב מהמחאה, ומתאכזב מהתוצאה. פרופסור וימן מסביר את הקשר בין מחאת 2011 לתקשורת. כאילו שלא ידענו שהדלק למחאה הגיע מהתקשורת. בלעדיה, המחאה הייתה גוועת כשהיא עוד בחיתוליה. אם מטרת המחאה הנוכחית להחליף שלטון - היא תיכשל גם בגלל שאין הוקוס-פוקוס חברתי, וגם בגלל שמנהיגיה יודעים את זה. מהסיבה הזאת הם מחביאים את כוונתם האמיתית, שהיא פוליטית - לא חברתית.
התקשורת סיפקה דלק למחאה מהקיץ הקודם מתוך תקווה שהיא תפגע בנתניהו. הפגיעה בראש הממשלה כל כך מייחמת, שהתוצאה לא נבחנה מלכתחילה. כשהתברר שהמחאה פגעה בתקציבי הפרסום, הגיעה ההתפכחות. בשורה התחתונה - כשזה לא אמיתי, סוף השקר להתגלות (הלוואי שהייתי מאמין לעצמי).
בין שתי הפגנות הלכתי לארכיון והבאתי שני סרטונים משתי הפגנות. שתיהן מאותו זמן (פברואר 99'). הראשונה - הפגנת הענק של הציבור החרדי נגד פלישת בג"צ לטריטוריה לא לו. הפגנה עוצמתית, טעונה בזעם אותנטי, שלא זקוקה לוויאגרה מהתקשורת. האון שלה נמצא במסר, ובדנ"א של מנהיגי הציבור המפגין.
ההפגנה השנייה (קטנה) הוגדרה כהפגנת נגד, של הציבור החילוני. דעתי הסובייקטיבית - שתי ההפגנות, זאת של החרדים וזאת של החילונים - היו מפגן דמוקרטי מרשים. לעומתן, ההפגנות של מפונקי רוטשילד, שזכו להזנה תקשורתית - כולן - מהראשונה עד האחרונה - רמאות.
הם יגידו: חצי מיליון מפגינים! הם לא יגידו ש-95 אחוז מהם, נסחפו בקמפיין אגרסיבי שהבטיח הופעה חינם בליל קיץ של הכי טובים: שלמה ארצי, שלום חנוך ואייל גולן. אילו ההפגנות היו אמיתיות, היינו רואים סקרים שהיו גורמים לתקשורת להתמוגג. מה שראינו זה שאין מתחרים לראש הממשלה הנוכחי, ובמקביל - ירידה תלולה בתקציבי הפרסום.
