הזמן: עכשיו, או עוד מעט. המצב: הסורים מתניעים את הטנקים לכיוון רמת הגולן; המצרים מעבירים את צבאם בתוך סיני, ודרך המנהרות - היישר לעזה; האירנים - ידם על הכפתור האדום, ובקיצור, המלחמה מתחילה. במשרדו של ראש הממשלה רחמים (אלי יצפן, כוכב הסטנדאפ וההצחקות שהקהל שותה מכף ידו) מתקבלת הודעה על החרפת המצב הביטחוני. שר הביטחון חסר הניסיון (יובל סגל החביב) מנסה להשיג את הרמטכ"ל, אך לשווא. בשבת בצהריים - הוא שוחה בבריכה. שרת החוץ, (שמיקי פלג רוטשטיין מפליאה בחיקוי של
דליה איציק/ציפי ליבנה, שבדיבורה והבעותיה המגוחכות מאששת את מיקומה כקומיקאית מזהירה) מתעקשת לפנות לעזרת הנשיא האמריקני ("הוא חייב לי"). אבל הנשיא האמריקני שיכור כלוט אחרי ליל מסיבה, אי-אפשר להעירו ואין מושיע.
מי שמנסה להציל את החבורה מרעם התותחים המתקרבים, הוא הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, ח"כ שדה (רוברט הניג בהופעה נוקבת, מרשימה ומוצלחת, כאחד מהוותיקים בתחום הביטחון). הוא פוקד על כל החבורה לרדת מיד לבונקר שמתחת למשרד רה"מ. לח"כ הוותיק, שמשותק מפציעה ברגלו ויושב על כסא גלגלים, יש שומר ראש ממוצא אתיופי (איימוס איינו יפה התואר והמקסים), שצריך לעמוד מול מתקפת הלבנבנים כנגד "הכושי" - כך הם קוראים לו. ובזה, פורש גולדשטיין את היריעה של הכשלים שלנו מעבר לתחום הביטחוני גם לחברתי, ולא חוסך את שבטו.
היחיד שבעורקיו נוזל דם, ובעל עמוד שדרה, הוא ראש השב"כ פרנקו (יגאל שדה, שמשחקו הנמרץ והאנרגטי עם כל המלל החודרני והישיר שגולדשטין שם בפיו - כובש לו מקום ראשון בחבורה). כדי להעצים את אפקט ההורמונים הגועשים בקרבו, מתאר אותו המחזאי, בעזרת הבימאי
מוטי קירשנבאום, כסקס מניאק, שלא נרגע עד שאינו דופק מישהו או מישהי, וזאת - גם ובעיקר, בעת ההימצאות בבונקר. רמז למיניות המבעבעת בקרב קציני צה"ל.
מראה אמיתית על בורות השרים וראש הממשלה, ויכולת הדיבור הנלעגת של הישראלים באנגלית, יורד המחזאי חזק - ובהדגישו את זאת ואת יתר תחלואי המשטר - הוא מעורר גלי צחוק בקהל. את דמותה של עיתונאית הצמרת, הקרובה לשלטון וזוכה בסקופים בשל כך, ולא נזכיר את מי היא מזכירה - עושה דווית גביש בהצלחה רבה. הקשר בין התקשורת לשלטון, הסחטנות משני הצדדים, זוכים גם הם לככב כאן. היחיד הסימפטי מבין כל הדמויות הלכאורה הזויות, הוא החייל שמגן עליהם בבונקר, מבחוץ. נדב ניר שובה לב בקסמו, ומהווה אלמנט חיובי ונורמאלי בסיטואציה הקשה והמאתגרת. עד שגם הוא חוטף את הג'אננה מהטמטום של שרי המלחמה.
ומי שמחלץ את החבורה מהכליאה בבונקר, שהיו בו ללא קשר טלפוני - הוא הקצין האמריקני (דניאל קישינובסקי, שמדבר אנגלית במבטא צח, ומשכנע לחלוטין כחייל אמריקני אמיתי). לצידו, החצוצרן הצבאי האמריקני, המנגן את ההימנון וגורם לכולם לשיר אותו יחדיו - הוא צחי כרמונה. התפאורה של אלכסנדרה נרדי מעולה, התלבושות של ארז מעין, המוזיקה של רן בגנו, התאורה של מאיר אלון הוותיק והדרמטורגיה של שחר פנקס - סייעו לבמאי מוטי קירשנבאום להוכיח שהוא לא רק שדרן נהדר בתוכניתו ערב ערב ובסרטים ובתוכניות המיוחדות שיצר כל השנים, אלא גם בימאי שמצליח לדגדג את הקהל תוך העמדת מראה אמיתית של כל חסרונותינו, ובכל זאת לא לכעוס בשל כך, אלא להתענג עד בלי די.
קומדיה מוצלחת במיוחד, גם למי שלא אוהב שיראו לו שאפו עקום. כיף של הצגה.
