עידן "הכפר הקטן" שבו המדיה מביאה לסלון ביתנו מידע עדכני על התרחשויות בקצה אחר של העולם, הופך כל בעל סמארטפון לעיתונאי בפוטנציה, ויכולת זו מאפשרת לחשוף דברים שעד העשור האחרון היו נסתרים מעיני הציבור והיום מחייבים כל אחד ובוודאי את אלה המופקדים על הגנתו, ביטחונו, רווחתו של הציבור לחשוב היטב איך לנהל את המערכה, כך שלא רק תיעשה בצורה ראויה, אלא גם תיראה בעיני ציבור הצופים בארץ ובעולם ככזו.
ראשי ממשלות ישראל בעבר, ובהם דוד בן-גוריון,
גולדה מאיר או לוי אשכול, לו היו עומדים היום לבחירה, לא בהכרח היו נבחרים, שכן לבוחר הפוטנציאלי יש גירויים רבים ומגוונים וההחלטה במי לבחור כוללת מעטפת שלמה של קריטריונים והאידיאולוגיה היא רק אחת מהם. הבוחר היום מתייחס גם לחזות החיצונית, שכן המידע על המועמד ניתן בעבר ברדיו הממלכתי או בעיתון מטעם, אך היום כולל רשתות תקשורת רבות, כולל מדיה אלקטרונית ורשתות שבהן גם רואים וגם שומעים את המועמד, ובעייתו העיקרית של האזרח היא לא חופש המידע, אלא עודף המידע שממנו הוא צריך לברור את המוץ מן התבן.
פוליטיקאים בעולם כולו יודעים כי עליהם "לתת שואו" לציבור הבוחרים הפוטנציאלי, בדיוק כמו הפרסומות שבאמצעותן מנסים לשכנע אותנו לרכוש מוצר. אחד השיאים בתהליך זה של ניצול המדיה על כל גווניה היה במסע הבחירות הראשון של נשיא ארה"ב
ברק אובמה, שניצל את המדיה למסע הבחירות שלו, ולא פסח על הרשתות החברתיות כדי לקדם את בחירתו לנשיאות.
אתה עיתונאי בפוטנציה כל פוליטיקאי מתחיל נעזר ביועצי תקשורת, לוביסטים, יועצים אסטרטגיים ועוד כל מיני יועצים דומים שכל מטרתם ליצור דימוי "נכון" של המועמד או הפוליטיקאי אותו הם מייצגים, ולא פעם התקשורת "מאכילה" את הציבור במידע לעוס שהוכן עבורה בידי אותם יועצי תדמית.
מאידך-גיסא, ניצול המדיה הופך כל אחד מאיתנו לעיתונאי בפוטנציה היכול לנצל את הרשתות החברתיות, הבלוגים, הטוקבקים ואתרים אחרים על-מנת להשמיע את דעתו בעניינים שעל הפרק. הדבר מחזק את חופש המידע, חופש הדעה והזכות של כל אחד להחליט מה מסקנותיו משוק הדעות, ובכך יש תקווה כי נשמר האיזון בין המידע המגמתי שמועבר לציבור על-ידי יועצי תקשורת כאלה או אחרים, לבין יכולתו של האזרח להגיע למסקנות תוך איסוף מידע גם ממקורות נוספים ואף להגיב עליהם ברשתות השונות.
מחלת ה"פרסום-מניה" בשונה מפוליטיקאים, בעלי תפקיד מסוימים צריכים להשתמש במשורה במעמדם, על-מנת להשתמש בתקשורת ולעשות יחסי ציבור לתפקידם ובעיקר למעשיהם, ובהם בית המשפט, הפרקליטות,
מבקר המדינה ועוד, שכן הם אינם פוליטיקאים הנבחרים על-ידי הבוחרים ומעמדם בקרב הציבור צריך להיבחן בזכות מעשיהם ולא בזכות יועצי התדמית שהם שוכרים.
אין זה סוד שמבקר המדינה היוצא, כבוד השופט בדימוס
מיכה לינדנשטראוס, נדבק במחלת ה"פרסום-מניה", מחלה שהביאה לשיאה את הצורך בפרסום יומיומי תמידי בעניינים שעדיף היה לו התנהלו באופן מקצועי ושלא באמצעות התקשורת. זו בדיוק הדוגמה הממחישה את מה שבעל תפקיד ציבורי כמו מבקר המדינה צריך להימנע מלעשות. הרושם הוא שכל בוקר שבו מבקר המדינה מצא ידיעה עיתונאית מעניינת על עוולה באיזה משרד ממשלתי, יום למחרת כבר היה פרסום ש"משרד מבקר המדינה חוקר".
תפקידו של משרד מבקר המדינה הוא חשוב, בביקורת על התהליכים בארגונים ובמוסדות שבהם על-פי חוק עובדי משרד המבקר עושים את עבודתם ובמקצועיות. אזרח המשלם את מיסיו, רוצה לוודא שהכסף הולך למטרות שנקבעו בתקציב, שהוקצו על-פי קריטריונים, שיש חשיבה ארוכת-טווח. ותפקידו של המבקר לוודא שהמדיניות הנקבעת בהקצאת משאבים, השירות לאזרח ועוד ייעשו על-פי חוק ובהתאם לתקציב, אך אין זה תפקידו של מבקר המדינה לקבוע מדיניות ולעשות יחסי ציבור למעשיו.
העידן המודרני הביא עימו, יחד עם הטכנולוגיה המתקדמת, גם את תאוות הפרסום, אך יש מקומות שבהם "הצנע לכת" משיג בצורה מיטבית את המעמד והתפקיד שאותו נושא בעל התפקיד והמשרד שאותו הוא מייצג. פרסום במקומות מסוימים משיג תוצאות הפוכות וה
"מאבק" של מבקר המדינה עם היועץ המשפטי רק ממחיש את הדברים שמהם היה עדיף להימנע.
נאחל שהמבקר החדש, שזה עתה נבחר לתפקידו, יעשה עבודתו בצורה מקצועית ומוצלחת, מבלי להזדקק לתאוות הפרסום ובכך יחזיר למוסד מבקר המדינה את המעמד לו הוא ראוי.
