אתמול (10.7.12) נפל דבר בישראל - ראש ממשלה הורשע בהפרת אמונים; העונש הצפוי: עד שלוש שנות מאסר. התקשורת מצאה לנכון לסקר את הזיכוי החלקי. כל עיתונאי הפך עצמו מומחה למשפט, ובסדר-יומה של התקשורת נקבע כי העבריין הסדרתי
אהוד אולמרט זוכה משני סעיפי האישום המרכזיים.
להזכירכם: מנכ"ל ראש הממשלה שמעון שבס הואשם והורשע אף הוא בהפרת אמונים ומאז עיקר חייו מתנהלים באנגליה.
18 פעם, אינספור חקירות לחשדות, בעיקר בתחום הפלילי, התנהלו נגד אהוד אולמרט; 4 חקירות מס הכנסה התנהלו נגדו, ובסופו של יום אהוד אולמרט הועמד לדין, הורשע בבית המשפט ובהערכת הדין השופטים מירושלים קבעו אשם! (בחלק מהמקרים).
מטרת הניסיונות ליצירת דה-לגיטימציה לפרקליטות העיתונאי
אמנון דנקנר רץ לספר לאג'נדה על זיכוי אולמרט. "פרקליט המדינה צריך להתאבד", אמר, אך שכח לעוץ עצה למי שהורשע בדין.
אמנון רובינשטיין, פרופ' למשפטים, הכריז אמש לאחר הרשעתו של אולמרט: "על פרקליט המדינה להתפטר". כעת אני מבין מדוע בפרקליטות בוחנים מחדש את האישום נגד אולמרט בפרשת "
הולילנד".
הניסיונות לדה-לגיטימציה במעמדה של הפרקליטות ומהלך האימה בעיקר על העומד בראשה, מר לדור - מטרתם למנוע בעתיד הגשת כתבי אישום נגד אנשי ציבור באשר הם. אוי למדינה ולדמוקרטיה אם שיקולי הפרקליטות להגשת כתבי אישום עד כה, היו משיקולים זרים זולת שיקולים מתוך דיני ראיות.
העיתונאים - כמו עצם בגרון שלנו האורגיה התקשורתית היא תוצאה של שיכרון ולא מאלכוהול, ובכל זאת התקשורת איבדה את חושיה האתיים לדעת. מצד אחד הצגת אהוד אולמרט לדעת הקהל כ"קרבן", ומן הסתם יש לרוב גילויי אהדה והזדהות עם הקרבן; חלילה, שום איזכור בתקשורת למילה עבריין. ומאידך-גיסא - הצגת הפרקליטות ופרקליטיה כחבורת מרושעים, ומן הסתם מרושעים זוכים לגלי שנאה.
דמיינו לעצמכם את
אביגדור ליברמן, שר החוץ; בין אם יוגש נגדו כתב אישום ויורשע ובין אם יזוכה, התקשורת "תחגוג" כפי שהיא יודעת לכתוב ולהציג. לדוגמה: התקשורת מציגה את נשיא המדינה המורשע, האנס
משה קצב; ואת שמעון שבס המורשע, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר; את
חיים רמון הם בכלל הכתירו ליקיר התקשורת הישראלית, אף לא מילה.
נכון שחיים ומוות הם ביד הלשון, אבל חלק ניכר מהעיתונאים סובלים ממוטציה, ולהם יש עצם בלשון ובכל זאת נותרה חלקה. ולנו הקוראים הם תקועים כמו עצם בגרון.
