איך הפך טום קרוז לטופ לוזר?

תסתכלו על החיוך הזה. זה אולי לא החיוך שהשיק אלף ספינות - אבל זה החיוך שהשיק קריירה מזהירה, ונתן לה גב לאורך כל רגע ורגע, בגבהים ובמורדות, בשפיות ובטירוף, בנישואים ובפירוקם. החיוך של טום קרוז הוא הנכס החשוב ביותר שלו, אבל במובן מסוים הוא גם הקללה שרודפת אותו. הוא הגורם המניע לכל הדברים הטובים שנחתו על קרוז, ולכל הדברים הרעים שהוא הביא על עצמו.

קרוז, הרבה לפני שהיה גרוש (בקרוב כפול שלוש) וסיינטולוג משונה בגיל העמידה, היה אחד הכוכבים הגדולים ביותר של שנות ה-80, מין נצר אחרון לשושלת מפוארת של כוכבים הוליוודיים שעיקר מהותם חיוכים ענקיים ותפקידים בהם יוצא להם להציל את היום. סרטים כמו "טופ גאן”, "קוקטייל” ו”צבע הכסף”, הציגו אותו בתור הגולדן בוי התורן, הצאצא הישיר של קירק דאגלס ופול ניומן.

חייו של קרוז היו מספיק מתוקשרים בכדי שלא יהיה צורך לפרט כאן את מספר ה-Faux pas שהוא עשה והמפלות הגדולות שנחתו עליו (פירוק הזוגיות שנחשבה לזוהרת ביותר בהוליווד, הצטרפות לכת הסיינטולוגיה, נישואים לכוכבת נוער נטולת אישיות, הופעות מאוד ביזאריות אצל אופרה ווינפרי), אבל מה שמעניין זה כיצד כל השגיאות הללו משתקפות בפילמוגרפיה שלו.

לאורך שנות ה-90 ניתן לראות בבירור את הרצף. אחרי שגילם את המניאק ב”ראיון עם הערפד” (1994) ובכך פינה באופן רשמי את מקומו לבראד פיט - שגילם את החתיך, הוא עשה קאמבק נהדר בתפקיד הראשי ב”ג’רי מגוויר” (1996). אלא שמגוויר, קצת כמו קרוז במציאות, הוא בשלב זה של חייו הלוזר, זה שלא יודע להתמודד עם הצלחה, שמוצא סדקים בקיומו שגורמים לו לפרק את הכל, ושהישגיו הם מינוריים לחלוטין.


לפני שתעצרו אותי ותזדעקו: "משימה בלתי אפשרית” (1996), אל תשכחו לקחת בחשבון שני פרטים מאוד חשובים: "מגנוליה” ו”עיניים עצומות לרווחה” (שניהם 1999). בראשון מגלם קרוז פרודיה מוקצנת של עצמו, איש אבוד שפנה לישועה בסוג של כת (במקרה הזה, אמנות הפיתוי) שאינה מקובלת על החברה; ואילו בשני הוא השתתף באקספרימנט חולני של קובריק שאפשר לטעון כי כל מטרתו הייתה לייצר קרע בינו ובין ניקול קידמן. מה שכמובן הצליח.

והדוגמה הכואבת מכולן - "ונילה סקיי” (2001) - שם פנלופה קרוז אמרה לו באופן מפורש שהיא מוכנה להיות איתו, אולי, בגלגול הבא, כששניהם יהיו חתולים. ואז גם העיפה אותו במציאות. שלא להיכנס בכלל לכל הקטע הזה של הפרצוף המרוסק שבעזרתו, באופן מילולי למדי, הצליח במאי הסרט קמרון קרואו למחוק את החיוך מהפנים של קרוז.

מעניין אם קרוז היה מודע, במהלך העשור הזה, כיצד הוא והחיוך שלו הפכו כלי שרת בידיהם של מפיקים, תסריטאים ובמאים. כיצד הם עשו שימוש בחיים השבורים שלו כדי לתת לסרטים שלהם ערך רפלקטיבי, סימבולי, מלא ברבדים. כיצד הם השתמשו באותו חיוך מפורסם, אותו זיכרון הוליוודי ישן, כדי להציג את החזון שלהם לגבי החלום ושברו.

מה שמחזיר אותנו להווה. טום קרוז חגג יום הולדת 50 וקיבל הודעה מקייטי הולמס שהיא רוצה להתגרש. על פניו זו הייתה מלכתחילה טעות להתחתן עם הולמס - כוכבת "דוסון קריק” לא מעניינת במיוחד שהקריירה שלה מעולם לא המריאה (אולי החיוך הענק שלה הזכיר לו את עצמו?) - זאת למרות שהם זכו לכינוי "טומקאט”, פריבילגיה ששמורה לזוגות בודדים בהוליווד ובהם בראנג’לינה. אבל גירושים מספר שלוש - ועוד כאלה שבאים עם טורי רכילות שטוענים שהולמס לא מדברת עם קרוז ורוצה משמורת בלעדית על הבת שלהם - זה כבר צעד אחד לפני רוק בוטום.


כמו הרבה מהכוכבים המשמעותיים של האייטיז, גם קרוז מצא את עצמו במצב של השמדה עצמית. אולי היה לו את החיוך המדהים שלו שלא עזב אותו מעולם (לעומת מיקי רורק, למשל, שעברו עליו כמה תקופות מעוותות), אבל בשלב מסוים העולם הודיע לו שחיוך זה כבר לא מה במודה. שכוכבי קולנוע החל משנות ה-90 הם בכלל אאוטסיידרים, דמויות עמוקות כאלה (ג’וני דפ, איתן הוק וכו’), וכבר לא גולדן בויז. אז תסתכלו על החיוך הזה, כי בקרוב הוא עלול להיות היסטוריה.