פרופ'
מרדכי קרמניצר, מומחה למשפט פלילי וסגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה), מכנה את סיקור הכרעת דינו של ראש הממשלה לשעבר
אהוד אולמרט "יום כיפור של התקשורת הישראלית". לדבריו, התנהלות התקשורת ביממה שלאחר פרסום הכרעת הדין הייתה "בעייתית ביותר".
מה היה בעייתי בעיניך?
"ראשית, נמסרה אינפורמציה לא מדויקת, לא נכונה או מעוותת. שנית, התקשורת התמסרה לקמפיין שלדעתי הוא חסר כל בסיס, ולפיו
משה לדור צריך להתפטר. שלישית, התקשורת, רובה ככולה, לא עסקה כלל, מעבר לשאלות של זכאי/אשם בפלילים, בנורמות הציבוריות שחלות על שר או עובד ציבור בכיר לאור התמונה העובדתית כפי שהיא עולה מפסק הדין.
"כמו-כן, לא נתקלתי בניתוח מפורט של ההרשעה של אולמרט, שלדעתי היא סיפור מאוד מעניין. זו ממש פנינה שדרכה אתה יכול לראות את דפוסי ההתנהגות של הון, שלטון ועורכי-דין שפועלים כמאכערים. אתה רואה איך זה פוגע בשוויון ההזדמנויות ואיך זה מתקשר לשלטון שמחלק טובות הנאה למקורבים, לריכוזיות, לבעיות רציניות מאוד של הכלכלה והמשק הישראלים".
בבואו לספק דוגמאות לסיקור מעוות ומטעה, מציין ראשית פרופ' קרמניצר את הטענות בדבר עדותו של משה טלנסקי והכינוי שהודבק לו כביכול על-ידי בית המשפט - "הזוי". "כשבודקים את העדות של טלנסקי", אומר קרמניצר, "רואים שבית המשפט קבע לגביו את הממצא הקריטי שהוא לא עד מפליל ולא עד מעליל, כלומר שלא הייתה לו שום מוטיבציה נגד הנאשם. אכן, היו בעיות בעדות שלו, הוא רצה לגונן על
שולה זקן ואהוד אולמרט, הוא חשש מהפללה עצמית ובדברים מסוימים לא זכר פרטים. על הרקע הזה, בית המשפט קבע ממצאים על סמך עדותו של טלנסקי במקום שבו העדות הזו נתמכה בראיות נוספות, ובולטים במיוחד שני סיפורים שהוכחשו על-ידי אולמרט - מימון שהות במלון בנסיעה פרטית ונתינת 15 אלף דולר לאולמרט. במקרים הללו היו גרסאות נוגדות, ובית המשפט דווקא בחר להאמין לעד ה'הזוי' הזה".
בעמ' 402 להכרעת הדין אומנם נכתב כי "במהלך חקירה זו טלנסקי בכה, דיבר על הקמת מדינת ישראל, על סיגרים וסוויטות בבתי-מלון, והצופה בקלטת החקירה חש כי מדובר ברגעים הזויים". לדברי קרמניצר, "מכאן לבוא ולומר שכאילו הביאו תמהוני פסיכי שלא הועיל בדבר למשפט יש מרחק גדול מאוד. כל ההצגה של המפולת של הפרקליטות בגלל טלנסקי היא טעות והטעיה. מה גם שהתביעה הייתה מודעת לבעיות בעדות של טלנסקי, ובנאום הפתיחה עו"ד אברבנאל אמר שהתביעה תבקש להאמין לטלנסקי ככל שהעדות שלו תיתמך על-ידי ראיות נוספות".
דוגמה נוספת למידע מוטעה שפורסם בהבלטה נוגעת, לדברי קרמניצר, להחלטה של לדור לקיים העדה מוקדמת של טלנסקי. "אמרו שלדור חייב להתפטר משום שאמר שהוא לוקח אחריות אישית על המשפט הזה", מזכיר קרמניצר. "זה לא נכון, לדור אמר שהוא לוקח אחריות אישית על ההחלטה לבקש מבית המשפט לקיים העדה מוקדמת של טלנסקי. לדור לא עשה מעשה שרק תובע פסיכי היה עושה ואמר, 'אני הגשתי כתב אישום, ואם אני לא אשיג הרשעה מלאה, אני אתפטר'. לדור אמר שעל ההעדה המוקדמת הוא לוקח אחריות אישית. ביחס לזה שני בתי-משפט, שישה שופטים, אישרו את הבקשה של לדור.
"נכון שחקירה מוקדמת היא הליך חריג, וגם אני השמעתי בזמנו ספק אם הצעד הזה הוא צעד מתחייב, אבל אחרי שאני קורא את פסק הדין, ואני מזכיר לעצמי שבמהלך המשפט היה שלב שטלנסקי נסע לארה"ב ולא רצה לחזור והיה צריך לעשות מאמצים מיוחדים כדי להביא אותו, וכאשר אני קורא שלטלנסקי היו שיקולים מאוד כבדים לא להעיד במשפט הזה, החשש של התביעה שייסע לארה"ב ולא יחזור משם כל עוד המשפט מתנהל נראה לי חשש סביר ומוצדק. נניח שהחשש הזה היה מתממש, ברור שאולמרט והמגינים עליו לא היו מזילים דמעה, אבל מה היינו אומרים על לדור? היינו אומרים שהוא תובע רשלן, שלא מסוגל לקשור את שרוכי הנעליים שלו.
"כל כלי תקשורת וכל עיתונאי שמציף דרישה להתפטרות של לדור צריכים להביא בחשבון את התוצאות מרחיקות הלכת של אמירות כאלה לגבי היכולת של התביעה לנהל מהלכים נגד אולמרט ואנשים שכמותו. זה לא אומר לא להשמיע את הקריאות האלה, אבל צריך לדאוג לאזן את הקריאות האלה. אני בשלבים הראשונים לא ראיתי שהיו אחריות ורגישות לצורך לתת מענה לקריאות האלה".
הטענות הללו נשמעו בימים האחרונים בתקשורת מפי מצדדי הפרקליטות.
"אני מתייחס בביקורת למחול השדים שהתנהל ביום פרסום הכרעת הדין, וחלק מהיום שאחריו, בזמן שאני הייתי עסוק בקריאת פסק הדין. לדעתי רוב האנשים שהסתערו על התקשורת לא היה להם מושג מה כתוב בפסק הדין. למשל, שמעתי את השר בר-און אומר שהוא חושב שמתחו ביקורת על הפרקליטות, אבל הוא עוד לא יודע, אבל יבדוק. זה מסוג האמירות שכמה מהאנשים ששומעים אותן קולטים שהייתה ביקורת. אם קוראים את פסק הדין רואים שלא רק שלא הייתה ביקורת על ההעמדה לדין, אלא שבית המשפט מתייחס בכובד ראש עצום לטענות של התביעה. בהרבה מקרים הוא אומר שהפירוש של התביעה הוא פירוש יותר סביר מהפירוש של הנאשם, אבל משיקולים של ספק סביר הוא לא דוחה את גרסת הנאשם.
"כל בן-אדם עם קצת מיומנות שקורא את פסק הדין ושואל את עצמו אם זה מקרה שאפשר לבוא בו בטענות לתביעה על שהגישה את האישומים, האם הייתה להיטות יתר, יענה לדעתי בשלילה. ההפך; אם התביעה לא הייתה מגישה כתב אישום על סמך הראיות שהיו בפניה כפי שהן עולות מהכרעת הדין, היא הייתה חוטאת לתפקידה.
"נוסף לכך, עשו ספין לגבי ההרשעה בהפרת אמונים, על-ידי זה שהציגו את זה כעניין אדמיניסטרטיבי, טכני, פרוצדורלי, איזשהו ליקוי קטן וחסר חשיבות. ראיתי למשל את אחד הכתבים בערוץ 2 שואל מרואיין, 'אתה יכול להגיד שאולמרט עבריין אחרי ההרשעה?', כאילו שהעניין הזה של הפרת אמונים זה לא עבירה, אלא איזה מין דוח חניה. בית המשפט עצמו מסביר מהי עבירה של הפרת אמונים".
בעמ' 474 של הכרעת הדין נכתב: "יש לזכור כי העבירה של הפרת אמונים, בדומה ליתר עבירות השחיתות, הינה עבירה מסוג של mala in se, כלומר, עבירה הנמנית עם העבירות 'שהרע שבהן נגלה על פניהן' [...] לפיכך ניתן להרשיע בהפרת אמונים רק אם מעשהו של עובד הציבור משתייך לאותן התנהגויות שטבוע בהן חותם של אנטי-חברתיות ואנטי-מוסריות". בית המשפט, כזכור, החליט להרשיע את אולמרט בעבירה זו. "כל הניסיון להציג את זה כאיזה עניין שולי וטכני הוא הטעיה", מדגיש קרמניצר.
לצד זאת מדגיש קרמניצר כי הוא מבקר באותה המידה גם את מי שטען שיש להגיש ערעור עוד לפני שעיין בהכרעת הדין. "שליפות וקפיצות, ואנשים שלא יכולים להיפרד ממה שחשבו אתמול, זה דבר לא רצוי", הוא אומר.
בעצם אתה מתאר מצב שבו מקורביו של אולמרט עשו בשעות הראשונות לאחר פרסום הכרעת הדין עבודת יחסי-ציבור מאוד טובה, ואילו הצד שכנגד הפקיר את הבמה. אבל מה אתה מצפה מעיתונאי ביום כזה, שנתון בסד של זמן, וחייב לדווח על הכרעת הדין?
"ברור שיש מחנה, ואם אתה מעביר משהו מהמחנה, צריך לומר שזה מהמחנה. אתה צריך קודם כל להיות חשדן לגבי מה שבא מהמחנה. אם אתה חשדן אתה צריך גם לפנות לצד השני ולשאול לתגובתו, וכך יוצרים איזשהו איזון. לפי התוצאה, אני חושש שהדבר הזה לא נעשה".
בפועל נוצר מצב של שני מחנות, כאשר כל עיתון תומך כמעט לחלוטין באחד מהם.
"התופעה הזו היא לדעתי תופעה רעה כשלעצמה. אני הייתי מצפה מעיתון גדול, עיתון מדינה כמו '
ידיעות אחרונות' או 'ישראל היום', שלא יהיה עיתון מחנה, שלא יהיה עיתון שמי שפותח אותו יקבל את התחושה שמה שמתפרסם בו נמכר בכפית על-ידי איזשהו צד להתגוששות הזו. רע מאוד אם עיתונים גדולים לא מצליחים לתת תמונה אמיתית ומאוזנת של מה שהיה פה".
טענת למחסור בדיון על הנורמות הציבוריות שראויות לעובד ציבור.
"בתחום השחיתות, לתקשורת יש לדעתי תפקיד קריטי - לשאול את השאלה שהיא מעבר לשאלת ההליך הפלילי. מה אני, כקורא ממוצע, כאזרח, יכול להגיד לעצמי שקרה כאן? זו השאלה שצריכה לעניין את הציבור. לא מה הוכח מעבר לספק סביר, אלא מה הסיפור שהתרחש ברמת הוודאות שלפיה אנחנו חיים, שהיא אף פעם לא מעל לספק סביר, ומה המשמעויות הציבוריות הערכיות שלו.
"למשל בשאלה אם אולמרט היה או לא היה מודע לגביית היתר שנעשתה בלשכתו עבורו בהוצאות נסיעותיו. ברור לגמרי למי שקורא את פסק הדין שלמרות שנקבע שיש פה ספק סביר, גרסת התביעה היא גרסה יותר סבירה. לכן אדם צריך לומר לעצמו, לא ברמה הפלילית, שזה מה שהיה.
"מעבר לכך, בנורמה הציבורית, באמת לא אכפת לי מה הוא [אולמרט] ידע, אלא מה אני רשאי לצפות ממנו, כאזרח מול מנהיג, שהוא יידע. או, למשל, השאלה איך מתייחסים לאנשים פוליטיים שפועלים באמצעות זרוע ארוכה. כמו שרון שפעל באמצעות הבנים שלו או אולמרט שפעל באמצעות שולה זקן. המשפט יכול להגיד על זה מה שהוא רוצה, אבל אני חושב שהנורמה הציבורית צריכה להגיד שכשאתה פועל באמצעות זרוע ארוכה, כל מה שהזרוע הארוכה עושה לרעתך או לטובתך - הוא עליך, על ראשך.
"כל השיח הזה, של הנורמה הציבורית שמתחת לקליפה הפלילית, לא נמצא בתקשורת. הדבר הזה הוא בעיני קריטי, משום שאם היה אצלנו שיח ציבורי תקשורתי משמעותי על נורמות ציבוריות, גם השאלה של ההליך הפלילי הייתה יכולה להיות פחות קריטית. יכול להיות שאפשר היה, לאו-דווקא במקרה של אולמרט, להימנע מהליך פלילי אם השיח הציבורי וגביית האחריות הציבורית היו ברמה מספיק טובה.
"בעניין הזה התקשורת לחלוטין לא מילאה את חלקה. ככל שאנשים כן התייחסו לזה, הם כתבו בעיני דברים מוזרים.
נחום ברנע כתב שאולמרט זכה לזיכוי ציבורי. אני לא יודע מה הבסיס של הדבר הזה. הוא שואל את עצמו אם יימצאו בהמשך פגמים או כתמים על אולמרט. אני לא חושב שהשאלה היא של ההמשך, צריך לקרוא את פסק הדין ולספור כמה כתמים ופגמים יש על אולמרט כבר מהכרעת הדין, לרבות שאלת האמינות שלו. שככה יהיו לי שמחות בחיים כמספר הפעמים שבהן בית המשפט לא קיבל את גרסתו.
"דווקא אולמרט, באינטואיציות הפוליטיות שלו, הבין מהתחלה שהסיפור של טלנסקי, העברת מעטפות עם מזומנים לכסף שלא נרשם ולא מדווח, הוא מכת מוות. ולכן אחרי המשפט, מתוך אי-ידיעה, הוא אמר שנקבע שלא היה כסף ולא היו מעטפות. הוא הבין באינטואיציה פוליטית בריאה שאם יש מעטפות, הוא לא יכול להיות במגרש הפוליטי אדם שאפשר לתת בו אמון".
בתקשורת יש גם קולות אחרים. הרי פרשת מרכז-ההשקעות צמחה מפרסום תחקיר של גידי וייץ ואורי בלאו בעיתון הארץ.
"אם הקולות של וייץ ובלאו היו הקול של התקשורת המרכזית, היינו יכולים לקבל תמונה לגמרי אחרת. במקום זה, מה שאנחנו מוצאים בתקשורת המרכזית הן כמה גישות. גישה שאומרת שהכל לפי הפוליטיקה, כלומר אם אתה מוצא חן בעיני כראש ממשלה כי תביא שלום או תעשה הינתקות, אז כל חטאיך מלבינים. או שאם מדובר בראש ממשלה כרוחך, שנראה לך אפקטיבי ושהמדיניות שלו טובה, תעזוב שטויות מהצדקנות והטהרנות על זה שהוא עושה מה שכולם עושים בעצם. זו גישה שלדעתי, מבחינת התפקיד העיתונאי, לחלוטין לא מתקבלת על הדעת.
"הגישה השנייה אומרת שכל מה שמעניין זה העניין הפלילי. כל מה שאנחנו דורשים מהמנהיגים הוא שלא יורשעו מעל לספק סביר בפלילים, וכל דבר אחר הוא חסר חשיבות. זו לדעתי גישה איומה ממש, גישה לא מוסרית, אנטי-ציבורית. אני חושב שהגישות האלה, ולא הגישה של וייץ ובלאו, הלוואי רבים כמותם, הן הגישות הדומיננטיות, והן מאוד לא בריאות".
רשימות קשורות:
-בית המשפט העליון
לא אוהב עיתונאים -
בוזגלו או לא בוזגלו -
מקהלה מדברת -
ביקורת קודש הקודשים -
שוק חופשי 
